תקופת החגים תמיד מביאה עימה נוסטלגיה מסויימת,
ומאז שעברנו לכאן כמשפחה הנוסטלגיה הזו מודגשת עוד יותר, ועימה מופיע לעתים גם געגוע גדול.
געגוע למשפחה גדולה, למתכונים ומנות שפוגשים כל חג מחדש, לריחות הספציפיים שיש בארוחת חג, לסבים, לסבתות, לדודים ודודות.
אני יודעת.
אתם קוראים את זה וחושבים – ״יאללה, זאתי. לא גרה בארץ וכל הדברים המעצבנים פתאום מרגישים לה נפלאים״.
אולי. אבל החיים פה גם גורמים לי להעריך את המישפחתולוגיה בארץ בדרך קצת אחרת.
אז כשהגדולה שלי שאלה אותי- ״אמא, למה חוגגים את סוכות?״ הבנתי שאני חייבת, חייבת שתהיה סוכה בבית.
מכיוון שהשאלה הזו נשאלה בדיוק כמה שעות לפני החג, ומכיוון שכבר ממש קריר בחוץ, הבנו החצי שלי ואני שסוכה במרפסת לא תהיה, אבל יכול להיות אחלה אוהל/מבצר/סוג של סוכה בסלון!
וכך מצאתי את עצמי לראשונה מאז שהייתי ילדה בונה (סוג של) סוכה.
היא אומנם לא תחת כיפת השמיים, ואין לה סכך, והיא נראית יותר כמו ״מבצר״ עשוי סדינים, אבל הי – יש לנו סוכה בבית! והבנות מבסוטות עד הגג.
מאז כבר כמה ימים שאנחנו אוכלים ״בסוכה״, מציירים ״בסוכה״, משחקים ״בסוכה״, עושים פיקניק ״בסוכה״.
אומנם אין כל כך זרימת אוויר בסלון, המרחב הציבורי שלנו קטן משמעותית, והלב שלי מחסיר פעימה כל פעם שהקטנה מושכת בסדינים וכמעט ממוטטת את כל העניין – אבל הדבר הקטן הזה הכניס כל כך הרבה חיוכים בשבוע האחרון, שזה שווה את הכל.
״אני יכולה לקחת מהעוגיות האלו לפיקניק בסוכה?״ הגדולה שלי שאלה בקול הססני כשניגשה בעצמה לקופסת הפח המונחת על שיש.
המתכון לעוגיות האלו, התפתח בעקבות זכרון ילדות רחוק ונעים.
סבא וסבתא שלי ז״ל (אומי ואופה) חיו באוסטריה כל חייהם. הם היו מאד מחוברים לארץ, והגיעו לביקור לפחות פעמיים בשנה. אחותו של סבא שלי, דודה ארנה ז״ל שהיתה אופה בחסד, חיה בבני ברק וכל פעם שהם היו מגיעים לביקור היינו נוסעים אליה לביקור ועוגיות בצורת חצי ירח צבועות צבע קקאו היו מונחות על השולחן.
המרקם והצורה של העוגיות של דודה ארנה היה שונה לחלוטין מהמרקם של העוגיות הללו (הן היו עוגיות קשות במיוחד עם צורה של חצי סהר), אבל הטעם חרוט היטב בזכרוני- טעם אגוזי עמוק ונפלא, כמו ריח של נוטלה.
אלו לא העוגיות של דודנה ארנה. אבל עדיין, כל ביס מזכיר לי את המפה המעוטרת תחרה ״crochet" סרוגה ידנית, קנקן התה והעוגיות שנשלפו אחת אחת והונחו באלגנטיות על השולחן.
הן לא מתוקות במיוחד, וזהו קסמן, הן מתפוררות בפה, נשמרות היטב לאורך זמן ומושלמות לצד קפה או תה.
שנתחיל?
