דו… דוב… דובד… דובדבנים! (עוגת דובדבנים בחושה זריזה)
הם כאן! איזו התרגשות. אומנם עולים 40 ש״ח לקילו, אז אני מתקמצנת וקונה אותם במשורה. אבל הם פה, בשיא תפארתם. כמה שאני אוהבת דובדבנים. ממממממ….בכל
תפריט
הם כאן! איזו התרגשות. אומנם עולים 40 ש״ח לקילו, אז אני מתקמצנת וקונה אותם במשורה. אבל הם פה, בשיא תפארתם. כמה שאני אוהבת דובדבנים. ממממממ….בכל
לפני כמה ימים קרה לי דבר מצחיק. לא זכרתי את המתכון של הבלינצ׳ס שלי, אז הסתכלתי בבלוג. המתכון הזה פורסם לפני שנה, כשהקטנה שלי היתה
כשמשתדלים להמעיט במתוקים וממש רוצים משהו מתוק, אחד הדברים המעצבנים הוא שמגיע גאון ואומר- ״קחי פרי״. מה פרי, מה? פרי זה לא קינוח. אבל, בכל
לאחרונה ההתרחשות רבה בחיים שלי. נודע לי לא מזמן שבשנה הבאה כנראה שאחיה בארץ אחרת, מתבשלת לה סדנת בישול מגניבה ביותר, וכפי שהגדיר זאת הכי טוב החצי
מי שמכיר אותי מקרוב יודע שקשה לי בקבלת החלטות. ״קשה לי״ זו לשון המעטה פראית. כשאני עומדת בצומת של החלטה אני תמיד חושבת על הצד
נכון שכבר פרסמתי פוסט אחד השבוע, אבל לא יכולתי להתאפק. עוגת ״שוקו-אספרסו״ בחושה היתה חלק מתפריט של רשת בתי קפה ידועה, ואני הייתי לקוחה מתמידה
אני יודעת שזה לא פופולרי לומר סביב פורים, אבל אני לא אוהבת אוזני המן. מודה באשמה. שלא תטעו- מאפים, עוגיות, עוגות שמרים, עוגות בחושות, מאפינס ועוד
המשפחה שלי מפוזרת בקצוות תבל. פעם בשנה, אנחנו עושים הפסקה מהכל ונאספים כולנו במקום שבו הכל התחיל (ובכן, לפחות עבורי). השבט כבר גדול ורחב, וכל
הקטנטנה שלי מגיעה הביתה ומתחילה לשיר. הלב שלי נמס לאיטו, בעוד אני מנסה להבין את בליל המילים שיוצא לה מהפה. לבסוף אני מבינה- ״השקדיה פורחת,
” איך זה?” שאלתי את החצי שלי (הוא שפן הניסיונות של כל המתכונים שלי במטבח). ״מממממ! שוקולדי! וואו מה יש בזה?” הוא ענה. רק אחרי
הם כאן! איזו התרגשות. אומנם עולים 40 ש״ח לקילו, אז אני מתקמצנת וקונה אותם במשורה. אבל הם פה, בשיא תפארתם. כמה שאני אוהבת דובדבנים. ממממממ….בכל
לפני כמה ימים קרה לי דבר מצחיק. לא זכרתי את המתכון של הבלינצ׳ס שלי, אז הסתכלתי בבלוג. המתכון הזה פורסם לפני שנה, כשהקטנה שלי היתה
כשמשתדלים להמעיט במתוקים וממש רוצים משהו מתוק, אחד הדברים המעצבנים הוא שמגיע גאון ואומר- ״קחי פרי״. מה פרי, מה? פרי זה לא קינוח. אבל, בכל
לאחרונה ההתרחשות רבה בחיים שלי. נודע לי לא מזמן שבשנה הבאה כנראה שאחיה בארץ אחרת, מתבשלת לה סדנת בישול מגניבה ביותר, וכפי שהגדיר זאת הכי טוב החצי
מי שמכיר אותי מקרוב יודע שקשה לי בקבלת החלטות. ״קשה לי״ זו לשון המעטה פראית. כשאני עומדת בצומת של החלטה אני תמיד חושבת על הצד
נכון שכבר פרסמתי פוסט אחד השבוע, אבל לא יכולתי להתאפק. עוגת ״שוקו-אספרסו״ בחושה היתה חלק מתפריט של רשת בתי קפה ידועה, ואני הייתי לקוחה מתמידה
אני יודעת שזה לא פופולרי לומר סביב פורים, אבל אני לא אוהבת אוזני המן. מודה באשמה. שלא תטעו- מאפים, עוגיות, עוגות שמרים, עוגות בחושות, מאפינס ועוד
המשפחה שלי מפוזרת בקצוות תבל. פעם בשנה, אנחנו עושים הפסקה מהכל ונאספים כולנו במקום שבו הכל התחיל (ובכן, לפחות עבורי). השבט כבר גדול ורחב, וכל
הקטנטנה שלי מגיעה הביתה ומתחילה לשיר. הלב שלי נמס לאיטו, בעוד אני מנסה להבין את בליל המילים שיוצא לה מהפה. לבסוף אני מבינה- ״השקדיה פורחת,
” איך זה?” שאלתי את החצי שלי (הוא שפן הניסיונות של כל המתכונים שלי במטבח). ״מממממ! שוקולדי! וואו מה יש בזה?” הוא ענה. רק אחרי
הם כאן! איזו התרגשות. אומנם עולים 40 ש״ח לקילו, אז אני מתקמצנת וקונה אותם במשורה. אבל הם פה, בשיא תפארתם. כמה שאני אוהבת דובדבנים. ממממממ….בכל
לפני כמה ימים קרה לי דבר מצחיק. לא זכרתי את המתכון של הבלינצ׳ס שלי, אז הסתכלתי בבלוג. המתכון הזה פורסם לפני שנה, כשהקטנה שלי היתה
כשמשתדלים להמעיט במתוקים וממש רוצים משהו מתוק, אחד הדברים המעצבנים הוא שמגיע גאון ואומר- ״קחי פרי״. מה פרי, מה? פרי זה לא קינוח. אבל, בכל
לאחרונה ההתרחשות רבה בחיים שלי. נודע לי לא מזמן שבשנה הבאה כנראה שאחיה בארץ אחרת, מתבשלת לה סדנת בישול מגניבה ביותר, וכפי שהגדיר זאת הכי טוב החצי
מי שמכיר אותי מקרוב יודע שקשה לי בקבלת החלטות. ״קשה לי״ זו לשון המעטה פראית. כשאני עומדת בצומת של החלטה אני תמיד חושבת על הצד
נכון שכבר פרסמתי פוסט אחד השבוע, אבל לא יכולתי להתאפק. עוגת ״שוקו-אספרסו״ בחושה היתה חלק מתפריט של רשת בתי קפה ידועה, ואני הייתי לקוחה מתמידה
אני יודעת שזה לא פופולרי לומר סביב פורים, אבל אני לא אוהבת אוזני המן. מודה באשמה. שלא תטעו- מאפים, עוגיות, עוגות שמרים, עוגות בחושות, מאפינס ועוד
המשפחה שלי מפוזרת בקצוות תבל. פעם בשנה, אנחנו עושים הפסקה מהכל ונאספים כולנו במקום שבו הכל התחיל (ובכן, לפחות עבורי). השבט כבר גדול ורחב, וכל
הקטנטנה שלי מגיעה הביתה ומתחילה לשיר. הלב שלי נמס לאיטו, בעוד אני מנסה להבין את בליל המילים שיוצא לה מהפה. לבסוף אני מבינה- ״השקדיה פורחת,
” איך זה?” שאלתי את החצי שלי (הוא שפן הניסיונות של כל המתכונים שלי במטבח). ״מממממ! שוקולדי! וואו מה יש בזה?” הוא ענה. רק אחרי
זה לא חנוכה בלי לביבות תפוחי אדמה. אירחתי והתארחתי כבר באינספור הדלקות נרות, ואיכשהו אני תמיד חוזרת למתכון/נוסחא הזו שמניבים לביבות תפוחי אדמה נהדרות. לכל
לפני שעברנו לארה״ב, את ארוחות שישי היינו מבלים אצל ההורים שלי או ההורים של החצי. כלל לא ידעתי אז, עד כמה ימי שישי בערב יתפסו
אי שם בחודש מרץ 2020 כשהעולם התחיל להשתגע, סגרו את החיים בניו יורק.בהתחלה כשהעיר רק נסגרה היה פחד מצמית.לאחר שהפחד חלף, התחילה שלווה מסויימת, והבנה,
+++++++++++++++++סוֹף הָעוֹנָה, כָּל חַלּוֹן מַרְאֶה כְּבָראֶת סוֹף הָעוֹנָה, בְּלֵּילוֹת כָּאֵלֶּההִיא לֹא יְשֵׁנָה, מַשֶּׁהוּ עוֹמֵד בָּאֲוִירפֶּרֶק נִגְמָר, כָּל הַסִּימָנִיםשֶׁהַקַּיִץ עָבַר, יֵשׁ לָהּ הַרְגָּשָׁהשֶׁהָעֶצֶב מֻכָּר, שׁוּב הִגִּיעַ
לקחת ביס מעגבניית שרי מתוקה כסוכרייה. להכניס את קצות האצבעות לים. להרגיש את החול בין האצבעות. לקחת לגימה מבירה קרה קרה. להתעורר ביקיצה טבעית או מנשיקה
״איך זה שזה לא מופיע עדיין בבלוג?״ שאל אותי החצי. וואלה, הוא צודק.כל אחד מבני המשפחה, מהגדול ועד הקטנה מתים על סלמון, או בשמו השני ״דג
נרשמים ומקבלים הודעה על כל מתכון חדש שמתפרסם באתר
