שבועות

כמה רגעים הרגע שפותחים את העיניים בבוקר הרגע בו מכניסים את כפות הרגליים לראשונה לים אחרי החורף הרגע בו יוצאים החוצה לגשם הראשון ומריחים את

ימים לוהטים. הלב רוגש וגועש, צריך נחמה. המעבר שלנו לארץ אחרת מתקרב בצעדי ענק, ואני- אני לא מעכלת. מדחיקה, מכחישה קצת. מנגנוני ההגנה של הנפש

הלב שלי כבד בזמן האחרון. מהתרגשות. מפחד. וקשה לי לכתוב.אני מבשלת המון,אבל לא מצלמת, לא כותבת. הקטנה שלי פתאום כבר לא קטנה. חגגה שנתיים עכשיו,

הזמן הזה בשנה. כבר קיץ לגמרי, ומלבד שרב בודד פה ושם עוד לא הגיע הכבשן הגדול. כשהשמש הולכת לישון, מגיעה לה רוח מלטפת ומרגיעה. הזמן

לפני כמה ימים קרה לי דבר מצחיק. לא זכרתי את המתכון של הבלינצ׳ס שלי, אז הסתכלתי בבלוג. המתכון הזה פורסם לפני שנה, כשהקטנה שלי היתה

שישי אחר הצהריים. הבית של סבא וסבתא שלי. כל המשפחה ישובה סביב שולחן ענק לבן וחגיגי, לכל אחד המקום הקבוע שלו, סבא שלי ז״ל בראש

אז.. מה היה לנו בשבועיים האחרונים? שוב נפלה עלי ההבנה שחופש גדול כבר לא יהיה לי בחיים, אבל בתמורה קיבלתי כמה ימים יוצאי דופן של

הפוסט היום הוא לא פוסט שגרתי. האמת? זה פוסט בו אני בעיקר רוצה להשוויץ באנה המקסימה ובצילומים שלה (על הדרך, קיבלתם גם מתכון). אנה התארחה

בחיי שאין לי מושג איך הגיע יום חמישי. פתאום סוף שבוע. הימים שלי עמוסים. בטוב. היום מתחיל, והופ… כבר 16:00. אבל רק לפני רגע שתיתי את

כמה שאני אוהבת את המדבר. נכון שאני מגיעה לשם אולי פעם בשנה, אבל כל פעם מחדש זה מרגיש לי כל- כך נכון. כשאני שם אני