עוגיות דקיקות של קפה – שוקולד צ׳יפס – שיבולת שועל
במרפסת שלי בברוקלין, אני משקיפה על הרחוב. מרפסת היא לא דבר נפוץ פה ונדמה שכל עובר אורח שמתהלך ברחוב מרים את עיניו בפליאה לעברי. הישיבה
במרפסת שלי בברוקלין, אני משקיפה על הרחוב. מרפסת היא לא דבר נפוץ פה ונדמה שכל עובר אורח שמתהלך ברחוב מרים את עיניו בפליאה לעברי. הישיבה
שעות של שקט. דומיה. השעות האלה ביום- הקטנות כבר ישנות, הכלים מודחים, השיער שלי רטוב מהמקלחת. השמש כבר שקעה. הרחוב עוד לא רדום – מכונית עוברת פה ושם, אבל
14 ימים בחוץ לארץ. 2 ארצות. 4 אנשים – אני, החצי ושתי הקטנות שלי. 6 טיסות. 4 בדיקות בטחוניות בשדה התעופה. 2 לילות במלונות ליד
אוגוסט מכה בכל הכוח. חם, לח ומהביל. בשעת בין ערביים – כשהשמש נמוכה והאור יפה וזהוב, אני נושמת קצת לרווחה ונהנית מהרוח שנכנסת מהחלון. אני משתדלת
שעת שקיעה, אנחנו מטיילות יחד על גדות נהר ההדסון. אוטוגלידה מתנגן, ילדי הפארק רצים לעברו. "אני רוצה את זה.״ אומרת בתי הגדולה בנחרצות, מצביעה על
כשחיים בארץ זרה, הבת שלי לא חוזרת הביתה מהגן עם ציורים של טנא וביכורים. כדי שתדע מה עומד מאחורי חג שבועות, אני בוחרת לספר לה. היא
לאט לאט מתעוררים כאן מתרדמת חורף. לאט לאט רואים שוב חיים ברחוב- ילדים רוכבים על קרוקינט, אנשים שותים קפה קר בכוסות פלסטיק שקופות. לאט לאט העצים מתעוררים
הורדת הילוך. ממאה ועשרים קמ״ש, לעשרים. בהתחלה זה מרגיש מוזר, השרירים עוד ממשיכים קדימה, מעין אינרציה לא רצויה. אבל מגיע רגע שזה פשוט מרגיש נכון.
זמן. הוא דבר יחסי. לפעמים עובר מהר, לפעמים זוחל ולפעמים בורח. בחודשים האחרונים, הזמן נזל לי מבין האצבעות. יום, ועוד יום. שבוע רודף שבוע. והופ-
חנוכיה לי יש, צוחקת בה האש.״אמא! תעשי עם הידיים, לרקוד! לא רק לשיר!״ מתרגשת קטנתי. קריסמס מתערבב עם חנוכה.הקטנה שלי שואלת אותי הרבה – מי
במרפסת שלי בברוקלין, אני משקיפה על הרחוב. מרפסת היא לא דבר נפוץ פה ונדמה שכל עובר אורח שמתהלך ברחוב מרים את עיניו בפליאה לעברי. הישיבה
שעות של שקט. דומיה. השעות האלה ביום- הקטנות כבר ישנות, הכלים מודחים, השיער שלי רטוב מהמקלחת. השמש כבר שקעה. הרחוב עוד לא רדום – מכונית עוברת פה ושם, אבל
14 ימים בחוץ לארץ. 2 ארצות. 4 אנשים – אני, החצי ושתי הקטנות שלי. 6 טיסות. 4 בדיקות בטחוניות בשדה התעופה. 2 לילות במלונות ליד
אוגוסט מכה בכל הכוח. חם, לח ומהביל. בשעת בין ערביים – כשהשמש נמוכה והאור יפה וזהוב, אני נושמת קצת לרווחה ונהנית מהרוח שנכנסת מהחלון. אני משתדלת
שעת שקיעה, אנחנו מטיילות יחד על גדות נהר ההדסון. אוטוגלידה מתנגן, ילדי הפארק רצים לעברו. "אני רוצה את זה.״ אומרת בתי הגדולה בנחרצות, מצביעה על
כשחיים בארץ זרה, הבת שלי לא חוזרת הביתה מהגן עם ציורים של טנא וביכורים. כדי שתדע מה עומד מאחורי חג שבועות, אני בוחרת לספר לה. היא
לאט לאט מתעוררים כאן מתרדמת חורף. לאט לאט רואים שוב חיים ברחוב- ילדים רוכבים על קרוקינט, אנשים שותים קפה קר בכוסות פלסטיק שקופות. לאט לאט העצים מתעוררים
הורדת הילוך. ממאה ועשרים קמ״ש, לעשרים. בהתחלה זה מרגיש מוזר, השרירים עוד ממשיכים קדימה, מעין אינרציה לא רצויה. אבל מגיע רגע שזה פשוט מרגיש נכון.
זמן. הוא דבר יחסי. לפעמים עובר מהר, לפעמים זוחל ולפעמים בורח. בחודשים האחרונים, הזמן נזל לי מבין האצבעות. יום, ועוד יום. שבוע רודף שבוע. והופ-
חנוכיה לי יש, צוחקת בה האש.״אמא! תעשי עם הידיים, לרקוד! לא רק לשיר!״ מתרגשת קטנתי. קריסמס מתערבב עם חנוכה.הקטנה שלי שואלת אותי הרבה – מי
במרפסת שלי בברוקלין, אני משקיפה על הרחוב. מרפסת היא לא דבר נפוץ פה ונדמה שכל עובר אורח שמתהלך ברחוב מרים את עיניו בפליאה לעברי. הישיבה
שעות של שקט. דומיה. השעות האלה ביום- הקטנות כבר ישנות, הכלים מודחים, השיער שלי רטוב מהמקלחת. השמש כבר שקעה. הרחוב עוד לא רדום – מכונית עוברת פה ושם, אבל
14 ימים בחוץ לארץ. 2 ארצות. 4 אנשים – אני, החצי ושתי הקטנות שלי. 6 טיסות. 4 בדיקות בטחוניות בשדה התעופה. 2 לילות במלונות ליד
אוגוסט מכה בכל הכוח. חם, לח ומהביל. בשעת בין ערביים – כשהשמש נמוכה והאור יפה וזהוב, אני נושמת קצת לרווחה ונהנית מהרוח שנכנסת מהחלון. אני משתדלת
שעת שקיעה, אנחנו מטיילות יחד על גדות נהר ההדסון. אוטוגלידה מתנגן, ילדי הפארק רצים לעברו. "אני רוצה את זה.״ אומרת בתי הגדולה בנחרצות, מצביעה על
כשחיים בארץ זרה, הבת שלי לא חוזרת הביתה מהגן עם ציורים של טנא וביכורים. כדי שתדע מה עומד מאחורי חג שבועות, אני בוחרת לספר לה. היא
לאט לאט מתעוררים כאן מתרדמת חורף. לאט לאט רואים שוב חיים ברחוב- ילדים רוכבים על קרוקינט, אנשים שותים קפה קר בכוסות פלסטיק שקופות. לאט לאט העצים מתעוררים
הורדת הילוך. ממאה ועשרים קמ״ש, לעשרים. בהתחלה זה מרגיש מוזר, השרירים עוד ממשיכים קדימה, מעין אינרציה לא רצויה. אבל מגיע רגע שזה פשוט מרגיש נכון.
זמן. הוא דבר יחסי. לפעמים עובר מהר, לפעמים זוחל ולפעמים בורח. בחודשים האחרונים, הזמן נזל לי מבין האצבעות. יום, ועוד יום. שבוע רודף שבוע. והופ-
חנוכיה לי יש, צוחקת בה האש.״אמא! תעשי עם הידיים, לרקוד! לא רק לשיר!״ מתרגשת קטנתי. קריסמס מתערבב עם חנוכה.הקטנה שלי שואלת אותי הרבה – מי
מנה חגיגית ונהדרת – עוף צלוי בתנור, אביבי ומלא כל טוב. העוף נצלה במרינדה חמצמצה-מתוקה, עם תימין ושסק שעונתו כל כך קצרה, אך בשיאה לקראת חג הפסח.
גאלט תותים מהיר הכנה וטעים בטירוף. עשוי בצק פריך מקמח כוסמין מלא שבקלות ניתן להמיר לקמח ללא גלוטן או קמח רגיל, ותותים שנאפים לכדי רוטב עסיסי ונהדר.
לביבות חוביזה נהדרות! הליקוט וההכנה הם פעילות נהדרת לילדים, חיבור לטבע ולמטבח. חוביזה הוא אחד הירוקים שהכי פחות משתמשים בהם, למרות שהוא נפוץ באופן טבעי בארץ, ומתנהג בדיוק כמו תרד או מנגולד.
קציצות בשר רכות אהובות על ילדים (ומבוגרים), קלות להכנה, מושלמות לילדים בשל מרקמן הרך, ואין אחד שלא אוהב אותן. באופן מפתיע הן לא מכילות ביצים ופירורי לחם, אבל יש בהן מרכיב מפתיע ששומר על רכותן.
לביבות תירס וגזר בניחוח הודי, קלות להכנה, וטעימות בטירוף. במקרה, הן גם טבעוניות ונטולות גלוטן. מושלמות לחנוכה או לארוחה קלילה.
עוגת תפוזים רכה כמו ענן, נפלאה לצד קפה/תה, הדרית בדיוק במידה ולא מתוקה מדי. מתכון שתחזרו אליו פעם אחר פעם, בהתחייבות.