קרטיב מישמיש
שעת שקיעה, אנחנו מטיילות יחד על גדות נהר ההדסון. אוטוגלידה מתנגן, ילדי הפארק רצים לעברו. "אני רוצה את זה.״ אומרת בתי הגדולה בנחרצות, מצביעה על
תפריט
תפריט
שעת שקיעה, אנחנו מטיילות יחד על גדות נהר ההדסון. אוטוגלידה מתנגן, ילדי הפארק רצים לעברו. "אני רוצה את זה.״ אומרת בתי הגדולה בנחרצות, מצביעה על
כשחיים בארץ זרה, הבת שלי לא חוזרת הביתה מהגן עם ציורים של טנא וביכורים. כדי שתדע מה עומד מאחורי חג שבועות, אני בוחרת לספר לה. היא
לאט לאט מתעוררים כאן מתרדמת חורף. לאט לאט רואים שוב חיים ברחוב- ילדים רוכבים על קרוקינט, אנשים שותים קפה קר בכוסות פלסטיק שקופות. לאט לאט העצים מתעוררים
הורדת הילוך. ממאה ועשרים קמ״ש, לעשרים. בהתחלה זה מרגיש מוזר, השרירים עוד ממשיכים קדימה, מעין אינרציה לא רצויה. אבל מגיע רגע שזה פשוט מרגיש נכון.
זמן. הוא דבר יחסי. לפעמים עובר מהר, לפעמים זוחל ולפעמים בורח. בחודשים האחרונים, הזמן נזל לי מבין האצבעות. יום, ועוד יום. שבוע רודף שבוע. והופ-
חנוכיה לי יש, צוחקת בה האש.״אמא! תעשי עם הידיים, לרקוד! לא רק לשיר!״ מתרגשת קטנתי. קריסמס מתערבב עם חנוכה.הקטנה שלי שואלת אותי הרבה – מי
כמעט כל העלים כבר נשרו למדרכות, כשהולכים ברחוב יש soundtrack קבוע של עלים מתפצפצים מתחת לרגליים. כל החנויות השכונתיות היו עד לאחרונה מפוצצות במיני דלעות,
בגדול אני לא אוהבת עוגות דבש. אבל החגים מעבר לפינה, והגעגוע גדול. ולמרות שאני לא אוהבת עוגות דבש, אני רוצה את עוגת הדבש של אמא.
לפני חודשיים עשיתי משהו שגורם לי לאושר רגעי פעם בכמה ימים. נרשמתי לניוזלטר של מגזין גסטרונומי ידוע כאן בארה״ב, ובכל פעם שאני מקבלת פוסט חדש
קיץ 2005. אני והחצי שלי רק התחלנו לצאת. שנינו מרגישים שיש כאן משהו אחר. שליו. רגוע. אני בת 23, הוא בן 24, לגמרי ילדים. 11
שעת שקיעה, אנחנו מטיילות יחד על גדות נהר ההדסון. אוטוגלידה מתנגן, ילדי הפארק רצים לעברו. "אני רוצה את זה.״ אומרת בתי הגדולה בנחרצות, מצביעה על
כשחיים בארץ זרה, הבת שלי לא חוזרת הביתה מהגן עם ציורים של טנא וביכורים. כדי שתדע מה עומד מאחורי חג שבועות, אני בוחרת לספר לה. היא
לאט לאט מתעוררים כאן מתרדמת חורף. לאט לאט רואים שוב חיים ברחוב- ילדים רוכבים על קרוקינט, אנשים שותים קפה קר בכוסות פלסטיק שקופות. לאט לאט העצים מתעוררים
הורדת הילוך. ממאה ועשרים קמ״ש, לעשרים. בהתחלה זה מרגיש מוזר, השרירים עוד ממשיכים קדימה, מעין אינרציה לא רצויה. אבל מגיע רגע שזה פשוט מרגיש נכון.
זמן. הוא דבר יחסי. לפעמים עובר מהר, לפעמים זוחל ולפעמים בורח. בחודשים האחרונים, הזמן נזל לי מבין האצבעות. יום, ועוד יום. שבוע רודף שבוע. והופ-
חנוכיה לי יש, צוחקת בה האש.״אמא! תעשי עם הידיים, לרקוד! לא רק לשיר!״ מתרגשת קטנתי. קריסמס מתערבב עם חנוכה.הקטנה שלי שואלת אותי הרבה – מי
כמעט כל העלים כבר נשרו למדרכות, כשהולכים ברחוב יש soundtrack קבוע של עלים מתפצפצים מתחת לרגליים. כל החנויות השכונתיות היו עד לאחרונה מפוצצות במיני דלעות,
בגדול אני לא אוהבת עוגות דבש. אבל החגים מעבר לפינה, והגעגוע גדול. ולמרות שאני לא אוהבת עוגות דבש, אני רוצה את עוגת הדבש של אמא.
לפני חודשיים עשיתי משהו שגורם לי לאושר רגעי פעם בכמה ימים. נרשמתי לניוזלטר של מגזין גסטרונומי ידוע כאן בארה״ב, ובכל פעם שאני מקבלת פוסט חדש
קיץ 2005. אני והחצי שלי רק התחלנו לצאת. שנינו מרגישים שיש כאן משהו אחר. שליו. רגוע. אני בת 23, הוא בן 24, לגמרי ילדים. 11
שעת שקיעה, אנחנו מטיילות יחד על גדות נהר ההדסון. אוטוגלידה מתנגן, ילדי הפארק רצים לעברו. "אני רוצה את זה.״ אומרת בתי הגדולה בנחרצות, מצביעה על
כשחיים בארץ זרה, הבת שלי לא חוזרת הביתה מהגן עם ציורים של טנא וביכורים. כדי שתדע מה עומד מאחורי חג שבועות, אני בוחרת לספר לה. היא
לאט לאט מתעוררים כאן מתרדמת חורף. לאט לאט רואים שוב חיים ברחוב- ילדים רוכבים על קרוקינט, אנשים שותים קפה קר בכוסות פלסטיק שקופות. לאט לאט העצים מתעוררים
הורדת הילוך. ממאה ועשרים קמ״ש, לעשרים. בהתחלה זה מרגיש מוזר, השרירים עוד ממשיכים קדימה, מעין אינרציה לא רצויה. אבל מגיע רגע שזה פשוט מרגיש נכון.
זמן. הוא דבר יחסי. לפעמים עובר מהר, לפעמים זוחל ולפעמים בורח. בחודשים האחרונים, הזמן נזל לי מבין האצבעות. יום, ועוד יום. שבוע רודף שבוע. והופ-
חנוכיה לי יש, צוחקת בה האש.״אמא! תעשי עם הידיים, לרקוד! לא רק לשיר!״ מתרגשת קטנתי. קריסמס מתערבב עם חנוכה.הקטנה שלי שואלת אותי הרבה – מי
כמעט כל העלים כבר נשרו למדרכות, כשהולכים ברחוב יש soundtrack קבוע של עלים מתפצפצים מתחת לרגליים. כל החנויות השכונתיות היו עד לאחרונה מפוצצות במיני דלעות,
בגדול אני לא אוהבת עוגות דבש. אבל החגים מעבר לפינה, והגעגוע גדול. ולמרות שאני לא אוהבת עוגות דבש, אני רוצה את עוגת הדבש של אמא.
לפני חודשיים עשיתי משהו שגורם לי לאושר רגעי פעם בכמה ימים. נרשמתי לניוזלטר של מגזין גסטרונומי ידוע כאן בארה״ב, ובכל פעם שאני מקבלת פוסט חדש
קיץ 2005. אני והחצי שלי רק התחלנו לצאת. שנינו מרגישים שיש כאן משהו אחר. שליו. רגוע. אני בת 23, הוא בן 24, לגמרי ילדים. 11
את המאפה הזה הכנתי לפני החג, ותכננתי לפרסם אותו לפני. אבל אירועי השבועיים האחרונים גרמו לי להכנס לקונכיה שלי. למי אכפת מעוד מתכונים ועוד אוכל
העוגה הזו נולדה ממש במקרה.באחד מביקורי בארץ, רציתי להכין עוגה המבוססת על יוגורט, אבל הוא בדיוק נגמר.מה כן היה? גבינה לבנה! חשבתי לעצמי שאם אפשר להכין
כבר מעל לשנה שאני משלחת את האוכל שלי ברחבי ניו יורק.מתישהו באביב שנה שעברה, נגזר על כולנו להשאר בבית – כולנו בישלנו, הכנו לחם שאור,
כשעברנו לניו יורק, אחד האתגרים הגדולים היה למצוא פיתות ראויות. משום מה, ההגדרה של אמריקאים לפיתה מעט שונה מההגדרה של הישראלים.בעוד אנו רואים בפיתה כיס
לאט לאט היה אבא שלי מפזר סוכר על המצייה הטרייה. הייתי מסתכלת על גרגרי הסוכר נופלים לאיטם על המצייה המהבילה שזה עתה טוגנה. ״עוד! עוד!
״אמא, אולי נראה תוכנית בישול יחד?״ אומרת לי בכורתי, ולבי מתרחב. צפייה משותפת בתוכניות בישול הוא תחביב חדש שהתפתח במהלך החודשים האחרונים. אנחנו צופות קבוע
נרשמים ומקבלים הודעה על כל מתכון חדש שמתפרסם באתר