ילדים

לפני שעברנו לארה״ב, את ארוחות שישי היינו מבלים אצל ההורים שלי או ההורים של החצי. כלל לא ידעתי אז, עד כמה ימי שישי בערב יתפסו

אי שם בחודש מרץ 2020 כשהעולם התחיל להשתגע, סגרו את החיים בניו יורק.בהתחלה כשהעיר רק נסגרה היה פחד מצמית.לאחר שהפחד חלף, התחילה שלווה מסויימת, והבנה,

+++++++++++++++++סוֹף הָעוֹנָה, כָּל חַלּוֹן מַרְאֶה כְּבָראֶת סוֹף הָעוֹנָה, בְּלֵּילוֹת כָּאֵלֶּההִיא לֹא יְשֵׁנָה, מַשֶּׁהוּ עוֹמֵד בָּאֲוִירפֶּרֶק נִגְמָר, כָּל הַסִּימָנִיםשֶׁהַקַּיִץ עָבַר, יֵשׁ לָהּ הַרְגָּשָׁהשֶׁהָעֶצֶב מֻכָּר, שׁוּב הִגִּיעַ

לקחת ביס מעגבניית שרי מתוקה כסוכרייה. להכניס את קצות האצבעות לים. להרגיש את החול בין האצבעות. לקחת לגימה מבירה קרה קרה. להתעורר ביקיצה טבעית או מנשיקה

״איך זה שזה לא מופיע עדיין בבלוג?״ שאל אותי החצי. וואלה, הוא צודק.כל אחד מבני המשפחה, מהגדול ועד הקטנה מתים על סלמון, או בשמו השני ״דג

אני מתה על תה, ועוד יותר אוהבת ארל גריי. הטעם ההדרי המרומז נכנס לעוגה בחושה שהיא שיר הלל לארל גריי, אבל גם מי שלא חובב תה גדול יאהב אותה. זו עוגה רכה כמו ענן, עדינה בטעמה וקלה להכנה – בקערה אחת, בלי מיקסר ובלי הפרדות ביצים.