שבועות

כבר כמעט שלושה חודשים שאנחנו בבית. אבל מי סופר? איכשהו הצלחנו להגיע לשגרה מבורכת בתוך כל הטירוף הזה. אני יכולה לומר שאפילו נחמד לעתים כשכולנו

השבוע היינו אמורים לחזור מחופשת מולדת של שבועיים בארץ.אבל רצה הגורל והקורונה היכתה את העולם כמכת מצרים נוספת השנה. אני לא יכולה להמנע מלחשוב איפה

14 ימים בחוץ לארץ. 2 ארצות. 4 אנשים – אני, החצי ושתי הקטנות שלי. 6 טיסות. 4 בדיקות בטחוניות בשדה התעופה. 2 לילות במלונות ליד

לפני זמן מה הכנתי עם הקטנה שלי תבשיל ירקות. היא עלתה על שרפרף, ובהתלהבות עזרה לי בהכנות. בעודנו חותכות ומקלפות, היא שלחה יד לקישואים הטריים

קיץ 2005. אני והחצי שלי רק התחלנו לצאת. שנינו מרגישים שיש כאן משהו אחר. שליו. רגוע. אני בת 23, הוא בן 24, לגמרי ילדים. 11

האמת היא, שכבר היה לי פוסט אחר עם מתכון שונה לגמרי לשבועות. אבל… קרה שדיברתי עם אמא שלי על מה היא הכינה לארוחת שישי בשבוע

כמה רגעים הרגע שפותחים את העיניים בבוקר הרגע בו מכניסים את כפות הרגליים לראשונה לים אחרי החורף הרגע בו יוצאים החוצה לגשם הראשון ומריחים את

ימים לוהטים. הלב רוגש וגועש, צריך נחמה. המעבר שלנו לארץ אחרת מתקרב בצעדי ענק, ואני- אני לא מעכלת. מדחיקה, מכחישה קצת. מנגנוני ההגנה של הנפש