חגים

קיץ 2005. אני והחצי שלי רק התחלנו לצאת. שנינו מרגישים שיש כאן משהו אחר. שליו. רגוע. אני בת 23, הוא בן 24, לגמרי ילדים. 11

האמת היא, שכבר היה לי פוסט אחר עם מתכון שונה לגמרי לשבועות. אבל… קרה שדיברתי עם אמא שלי על מה היא הכינה לארוחת שישי בשבוע

כמה רגעים הרגע שפותחים את העיניים בבוקר הרגע בו מכניסים את כפות הרגליים לראשונה לים אחרי החורף הרגע בו יוצאים החוצה לגשם הראשון ומריחים את

התקופה האחרונה היתה כולה בסימן מציאת איזון מחודש. אחרי הסערה של המעבר והתאקלמות ארוכה (שטרם נגמרה), אני מרגישה שאני מתחילה להתכייל מחדש. כבר יש כמה

כמו שעון. האביב הגיע, בדיוק כששעון הקיץ נכנס כאן לתוקף. הימים ארוכים יותר, וזה פינוק אמיתי. פתאום אפשר להוציא את הידיים מהכיסים (בלי שהן ינשרו),

היום סוגרים כאן חצי שנה איכשהו, הזמן כאן עובר יותר מהר אולי זו הציפייה כל פעם מחדש למישהו שמגיע לביקור מהארץ אולי הימים הקצרים של

++++++++++ הֵבִיאוּ אֶת הַסְּתָו, שַׁלֶּכֶת וְלִבֵּנוּ הָאָטוּם וְהַקַּר יִתְרַחֵב וְיִנְשֹׁם הֵבִיאוּ אֶת הַסְּתָו נִתְרַפֵּק עָלָיו עָלִים יִסְתַּחְרְרוּ בָּרְחוֹבוֹת יִהְיֶה גַּעְגּוּעַ ++++++++++ (מילים- חמי רודנר) עוד

לבי במזרח, ואנוכי בסוף מערב. קוראת חדשות, איכשהו חשבתי שהצורך הזה יפסח עלי כשאגור בצד השני של העולם. הלב מתגעגע ועצוב. זה הנוף מהגג שלנו

הרגע הגיע. כל המזוודות נשלחו. בכיתי, וצחקתי, ושוב בכיתי, ושוב צחקתי. זו היתה הפרידה הארוכה ביותר והעוצמתית ביותר שחוויתי מימי. לא כל יום עוזבים בית.