יום כיפור

הרגע הגיע. כל המזוודות נשלחו. בכיתי, וצחקתי, ושוב בכיתי, ושוב צחקתי. זו היתה הפרידה הארוכה ביותר והעוצמתית ביותר שחוויתי מימי. לא כל יום עוזבים בית.

הקטנטנה שלי מגיעה הביתה ומתחילה לשיר. הלב שלי נמס לאיטו, בעוד אני מנסה להבין את בליל המילים שיוצא לה מהפה. לבסוף אני מבינה- ״השקדיה פורחת,

" איך זה?" שאלתי את החצי שלי (הוא שפן הניסיונות של כל המתכונים שלי במטבח). ״מממממ! שוקולדי! וואו מה יש בזה?" הוא ענה. רק אחרי

כשהייתי קטנה, אביבה שמרה עלי ועל אחיותיי עד שאימי חזרה מהעבודה. לאביבה היתה יד נפלאה במטבח, ואנו זכינו למיטב האוכל העיראקי, על אף שאין לנו

כל אחד שלוקח ביס מהעוגה הזו מעלה חיוך על פניו 🙂 ואיך העוגה הזו נולדה? ובכן, יש את הרגע הזה שבו אני קולטת שקערת הפירות

הלב שלי נחנק בשבועות האחרונים. בכלל אין לי חשק לכתוב או לבשל. לא ארבה במילים. רק אומר- אוכל מנחם. כזה שבא ומחבק כמו אמא, עטוף

עוגיות שוקולד צ'יפס רכות רכות (אה.. הן גם במקרה טבעוניות) העוגיות הללו נולדו ממש במקרה. ליתר דיוק, הן נולדו כתוצאה מארבעה גורמים: 1. נגמרו הביצים