סוכות

השנה יש כאן חורף מאד מוזר. לא היו הרבה ימים קפואים כמו בשנים קודמות, בקושי היה שלג, ויורד המוווון גשם. כשאני מדברת עם משפחה או

+++++++++ רֵיחַ יָם וְרוּחַ סְתָו וּמִיץ שֶׁל תַּפּוּחֵי זָהָב וּמִין סַגְרִיר מָתוֹק חָמוּץ מוֹשֵׁךְ מִבַּיִת אֵלַי חוּץ לָלֶכֶת לֶכֶת וְלִנְשֹׁם אֲוִיר שְׁקִיעוֹת כָּחֹל אָדֹם +++++++++

תקופת החגים תמיד מביאה עימה נוסטלגיה מסויימת, ומאז שעברנו לכאן כמשפחה הנוסטלגיה הזו מודגשת עוד יותר, ועימה מופיע לעתים גם געגוע גדול. געגוע למשפחה גדולה, למתכונים ומנות

יש לי כל כך הרבה תוכניות, ורשימות, ותכנונים. אבל אני לא מספיקה כלום! יום רודף יום, שבוע רודף שבוע, הזמן טססססס (אמאלה- כבר פברואר???) בתוך

3 שעות המתנה מחוץ לחדר ניתוח. הזמן המושלם לכתוב עוד פוסט, על מנת להסיח את דעתי מהמתרחש.החצי עובר ניתוח בברך, וקיץ משופע פציעות יגיע לקיצו בקרוב.

במרפסת שלי בברוקלין, אני משקיפה על הרחוב. מרפסת היא לא  דבר נפוץ פה ונדמה שכל עובר אורח שמתהלך ברחוב מרים את עיניו בפליאה לעברי. הישיבה

אוגוסט מכה בכל הכוח. חם, לח ומהביל. בשעת בין ערביים – כשהשמש נמוכה והאור יפה וזהוב, אני נושמת קצת לרווחה ונהנית מהרוח שנכנסת מהחלון. אני משתדלת

הורדת הילוך. ממאה ועשרים קמ״ש, לעשרים. בהתחלה זה מרגיש מוזר, השרירים עוד ממשיכים קדימה, מעין אינרציה לא רצויה. אבל מגיע רגע שזה פשוט מרגיש נכון.

היום סוגרים כאן חצי שנה איכשהו, הזמן כאן עובר יותר מהר אולי זו הציפייה כל פעם מחדש למישהו שמגיע לביקור מהארץ אולי הימים הקצרים של