
חיסול חמץ – צ׳ילי קון קרנה
אתחיל בלומר שהקרדיט למנה הזו שייך לחצי השני שלי ורק לו. נועם מאוד אוהב בירה. הוא גם מאוד אוהב לבשל, וזהו תבשיל שמאחד את שתי
אתחיל בלומר שהקרדיט למנה הזו שייך לחצי השני שלי ורק לו. נועם מאוד אוהב בירה. הוא גם מאוד אוהב לבשל, וזהו תבשיל שמאחד את שתי
הפוסט היום הוא לא פוסט שגרתי. האמת? זה פוסט בו אני בעיקר רוצה להשוויץ באנה המקסימה ובצילומים שלה (על הדרך, קיבלתם גם מתכון). אנה התארחה
המשפחה שלי מפוזרת בקצוות תבל. פעם בשנה, אנחנו עושים הפסקה מהכל ונאספים כולנו במקום שבו הכל התחיל (ובכן, לפחות עבורי). השבט כבר גדול ורחב, וכל
יש אנשים שהחולשה שלהם היא מקדונלדס (יש לי אחד כזה בבית), יש אנשים שלא יכולים לעמוד בפני נקניקיות. אני? אני פשוט לא עומדת בפני פלאפל.
גשם שוטף.מחזיקה את הקטנה שלי בידיים, מגינה עליה עם חציו הפתוח של המעיל שלי, רצה מהר מהר לאוטו.הגשם מכה בי בכל הכוח, אני נרטבת לגמרי,
סבתא שלי, שרה, היא בשלנית בחסד. קצת עצוב שהיא כבר לא מבשלת, היא עייפה כבר והידיים כואבות. אז אני מנסה בכל שיחה איתה לדלות עוד
כמה שאני אוהבת את המדבר. נכון שאני מגיעה לשם אולי פעם בשנה, אבל כל פעם מחדש זה מרגיש לי כל- כך נכון. כשאני שם אני
אני מתה על חנוכה. ולא בזכות המאכלים דווקא, אלא בזכות האווירה החורפית, הרומנטית, הקצת נוגה.זה החג היחידי היהודי שלא עמוס בארוחת חג, ועוד ארוחת חג,
שישי בבוקר. אני והאיש שלי הולכים יד ביד. הזמן הזה בשבוע שפתאום אנחנו כאילו חוזרים אחורה בזמן לתקופה שלפני… לתקופה שבה לא ברור איך קרה
ימים אחרונים של קיץ. זה הזמן עם הרוח הכי טובה והאור הכי יפה. אחרי השעה 3 אחר הצהריים כאילו נופלת מסיכת זהב מהשמיים והכל נראה
אתחיל בלומר שהקרדיט למנה הזו שייך לחצי השני שלי ורק לו. נועם מאוד אוהב בירה. הוא גם מאוד אוהב לבשל, וזהו תבשיל שמאחד את שתי
הפוסט היום הוא לא פוסט שגרתי. האמת? זה פוסט בו אני בעיקר רוצה להשוויץ באנה המקסימה ובצילומים שלה (על הדרך, קיבלתם גם מתכון). אנה התארחה
המשפחה שלי מפוזרת בקצוות תבל. פעם בשנה, אנחנו עושים הפסקה מהכל ונאספים כולנו במקום שבו הכל התחיל (ובכן, לפחות עבורי). השבט כבר גדול ורחב, וכל
יש אנשים שהחולשה שלהם היא מקדונלדס (יש לי אחד כזה בבית), יש אנשים שלא יכולים לעמוד בפני נקניקיות. אני? אני פשוט לא עומדת בפני פלאפל.
גשם שוטף.מחזיקה את הקטנה שלי בידיים, מגינה עליה עם חציו הפתוח של המעיל שלי, רצה מהר מהר לאוטו.הגשם מכה בי בכל הכוח, אני נרטבת לגמרי,
סבתא שלי, שרה, היא בשלנית בחסד. קצת עצוב שהיא כבר לא מבשלת, היא עייפה כבר והידיים כואבות. אז אני מנסה בכל שיחה איתה לדלות עוד
כמה שאני אוהבת את המדבר. נכון שאני מגיעה לשם אולי פעם בשנה, אבל כל פעם מחדש זה מרגיש לי כל- כך נכון. כשאני שם אני
אני מתה על חנוכה. ולא בזכות המאכלים דווקא, אלא בזכות האווירה החורפית, הרומנטית, הקצת נוגה.זה החג היחידי היהודי שלא עמוס בארוחת חג, ועוד ארוחת חג,
שישי בבוקר. אני והאיש שלי הולכים יד ביד. הזמן הזה בשבוע שפתאום אנחנו כאילו חוזרים אחורה בזמן לתקופה שלפני… לתקופה שבה לא ברור איך קרה
ימים אחרונים של קיץ. זה הזמן עם הרוח הכי טובה והאור הכי יפה. אחרי השעה 3 אחר הצהריים כאילו נופלת מסיכת זהב מהשמיים והכל נראה
אתחיל בלומר שהקרדיט למנה הזו שייך לחצי השני שלי ורק לו. נועם מאוד אוהב בירה. הוא גם מאוד אוהב לבשל, וזהו תבשיל שמאחד את שתי
הפוסט היום הוא לא פוסט שגרתי. האמת? זה פוסט בו אני בעיקר רוצה להשוויץ באנה המקסימה ובצילומים שלה (על הדרך, קיבלתם גם מתכון). אנה התארחה
המשפחה שלי מפוזרת בקצוות תבל. פעם בשנה, אנחנו עושים הפסקה מהכל ונאספים כולנו במקום שבו הכל התחיל (ובכן, לפחות עבורי). השבט כבר גדול ורחב, וכל
יש אנשים שהחולשה שלהם היא מקדונלדס (יש לי אחד כזה בבית), יש אנשים שלא יכולים לעמוד בפני נקניקיות. אני? אני פשוט לא עומדת בפני פלאפל.
גשם שוטף.מחזיקה את הקטנה שלי בידיים, מגינה עליה עם חציו הפתוח של המעיל שלי, רצה מהר מהר לאוטו.הגשם מכה בי בכל הכוח, אני נרטבת לגמרי,
סבתא שלי, שרה, היא בשלנית בחסד. קצת עצוב שהיא כבר לא מבשלת, היא עייפה כבר והידיים כואבות. אז אני מנסה בכל שיחה איתה לדלות עוד
כמה שאני אוהבת את המדבר. נכון שאני מגיעה לשם אולי פעם בשנה, אבל כל פעם מחדש זה מרגיש לי כל- כך נכון. כשאני שם אני
אני מתה על חנוכה. ולא בזכות המאכלים דווקא, אלא בזכות האווירה החורפית, הרומנטית, הקצת נוגה.זה החג היחידי היהודי שלא עמוס בארוחת חג, ועוד ארוחת חג,
שישי בבוקר. אני והאיש שלי הולכים יד ביד. הזמן הזה בשבוע שפתאום אנחנו כאילו חוזרים אחורה בזמן לתקופה שלפני… לתקופה שבה לא ברור איך קרה
ימים אחרונים של קיץ. זה הזמן עם הרוח הכי טובה והאור הכי יפה. אחרי השעה 3 אחר הצהריים כאילו נופלת מסיכת זהב מהשמיים והכל נראה
חורף. וקר. בזמן שכתבתי את הפוסט הודיעו שלמחרת בתי הספר יהיו סגורים בשל השלג. הלכתי לסופר השכונתי להצטייד בקצת ירקות למרק ותבשיל קדירה. כמוני חשבו
בילדותי סבא וסבתא שלי גרו בבית קטן עם גינה גדולה מלאה עצי פרי.היו שם גויאבות נהדרות, שסק, מנגו, אבוקדו, חבושים, לימונים, תפוזים וקלמנטינות. למדתי לאהוב
זה לא חנוכה בלי לביבות תפוחי אדמה. אירחתי והתארחתי כבר באינספור הדלקות נרות, ואיכשהו אני תמיד חוזרת למתכון/נוסחא הזו שמניבים לביבות תפוחי אדמה נהדרות. לכל
לפני שעברנו לארה״ב, את ארוחות שישי היינו מבלים אצל ההורים שלי או ההורים של החצי. כלל לא ידעתי אז, עד כמה ימי שישי בערב יתפסו
אי שם בחודש מרץ 2020 כשהעולם התחיל להשתגע, סגרו את החיים בניו יורק.בהתחלה כשהעיר רק נסגרה היה פחד מצמית.לאחר שהפחד חלף, התחילה שלווה מסויימת, והבנה,
+++++++++++++++++סוֹף הָעוֹנָה, כָּל חַלּוֹן מַרְאֶה כְּבָראֶת סוֹף הָעוֹנָה, בְּלֵּילוֹת כָּאֵלֶּההִיא לֹא יְשֵׁנָה, מַשֶּׁהוּ עוֹמֵד בָּאֲוִירפֶּרֶק נִגְמָר, כָּל הַסִּימָנִיםשֶׁהַקַּיִץ עָבַר, יֵשׁ לָהּ הַרְגָּשָׁהשֶׁהָעֶצֶב מֻכָּר, שׁוּב הִגִּיעַ
נרשמים ומקבלים הודעה על כל מתכון חדש שמתפרסם באתר