ללא גלוטן

לפני חודשיים עשיתי משהו שגורם לי לאושר רגעי פעם בכמה ימים. נרשמתי לניוזלטר של מגזין גסטרונומי ידוע כאן בארה״ב, ובכל פעם שאני מקבלת פוסט חדש

האמת היא, שכבר היה לי פוסט אחר עם מתכון שונה לגמרי לשבועות. אבל… קרה שדיברתי עם אמא שלי על מה היא הכינה לארוחת שישי בשבוע

התקופה האחרונה היתה כולה בסימן מציאת איזון מחודש. אחרי הסערה של המעבר והתאקלמות ארוכה (שטרם נגמרה), אני מרגישה שאני מתחילה להתכייל מחדש. כבר יש כמה

כמו שעון. האביב הגיע, בדיוק כששעון הקיץ נכנס כאן לתוקף. הימים ארוכים יותר, וזה פינוק אמיתי. פתאום אפשר להוציא את הידיים מהכיסים (בלי שהן ינשרו),

אוטוטו וחוזרים לשגרה כל הילדים חוזרים למסגרות החופש הגדול (מספר 2) תם בקרוב שוב נייחל לסופ״ש ויתחיל סוף סוף ריח של סתיו. אם לומר את

ימים לוהטים. הלב רוגש וגועש, צריך נחמה. המעבר שלנו לארץ אחרת מתקרב בצעדי ענק, ואני- אני לא מעכלת. מדחיקה, מכחישה קצת. מנגנוני ההגנה של הנפש

השבועיים האחרונים גרמו לי להעריך אמהות חד-הוריות (או אבות חד-הוריים. גברים, עמכם הסליחה). החצי שלי ברצף של ״מילואים-נסיעת עבודה״ כבר כמעט שלושה שבועות. אני יודעת

שישי אחר הצהריים. הבית של סבא וסבתא שלי. כל המשפחה ישובה סביב שולחן ענק לבן וחגיגי, לכל אחד המקום הקבוע שלו, סבא שלי ז״ל בראש

לאחרונה ההתרחשות רבה בחיים שלי. נודע לי לא מזמן שבשנה הבאה כנראה שאחיה בארץ אחרת, מתבשלת לה סדנת בישול מגניבה ביותר, וכפי שהגדיר זאת הכי טוב החצי

מי שמכיר אותי מקרוב יודע שקשה לי בקבלת החלטות. ״קשה לי״ זו לשון המעטה פראית. כשאני עומדת בצומת של החלטה אני תמיד חושבת על הצד