ללא גלוטן

כבר מעל לשנה שאני משלחת את האוכל שלי ברחבי ניו יורק.מתישהו באביב שנה שעברה, נגזר על כולנו להשאר בבית – כולנו בישלנו, הכנו לחם שאור,

כשעברנו לניו יורק, אחד האתגרים הגדולים היה למצוא פיתות ראויות. משום מה, ההגדרה של אמריקאים לפיתה מעט שונה מההגדרה של הישראלים.בעוד אנו רואים בפיתה כיס

לאט לאט היה אבא שלי מפזר סוכר על המצייה הטרייה. הייתי מסתכלת על גרגרי הסוכר נופלים לאיטם על המצייה המהבילה שזה עתה טוגנה. ״עוד! עוד!

״אמא, אולי נראה תוכנית בישול יחד?״ אומרת לי בכורתי, ולבי מתרחב. צפייה משותפת בתוכניות בישול הוא תחביב חדש שהתפתח במהלך החודשים האחרונים. אנחנו צופות קבוע

חורף. וקר. בזמן שכתבתי את הפוסט הודיעו שלמחרת בתי הספר יהיו סגורים בשל השלג. הלכתי לסופר השכונתי להצטייד בקצת ירקות למרק ותבשיל קדירה. כמוני חשבו

בילדותי סבא וסבתא שלי גרו בבית קטן עם גינה גדולה מלאה עצי פרי.היו שם גויאבות נהדרות, שסק, מנגו, אבוקדו, חבושים, לימונים, תפוזים וקלמנטינות. למדתי לאהוב