חגים

אי אפשר לסיים את השנה הזו בלי פוסט קטנטן עם ברכת שנה טובה לכוווולם והרמת כוסית. אם אתם מוזמנים היום לחברים, למסיבה, לארוחה או אפילו

כמה שאני אוהבת את המדבר. נכון שאני מגיעה לשם אולי פעם בשנה, אבל כל פעם מחדש זה מרגיש לי כל- כך נכון. כשאני שם אני

אני מתה על חנוכה. ולא בזכות המאכלים דווקא, אלא בזכות האווירה החורפית, הרומנטית, הקצת נוגה.זה החג היחידי היהודי שלא עמוס בארוחת חג, ועוד ארוחת חג,

כשהייתי קטנה, אביבה שמרה עלי ועל אחיותיי עד שאימי חזרה מהעבודה. לאביבה היתה יד נפלאה במטבח, ואנו זכינו למיטב האוכל העיראקי, על אף שאין לנו

הסתיו כבר פה, במלוא הפכפכותו והדרתו- רגע אחד שמש, רגע אחר גשם שוטף ורוח. זוהי תקופת ביניים שכזו, מבלבלת ומשמחת בעת ובעונה אחת. אומנם הסתיו בארץ

ימים אחרונים של קיץ. זה הזמן עם הרוח הכי טובה והאור הכי יפה. אחרי השעה 3 אחר הצהריים כאילו נופלת מסיכת זהב מהשמיים והכל נראה

התנור שלי עובד שעות נוספות השבוע הזה. אני עובדת במרץ לספק את כל ההזמנות לחג, והחלטתי שהיום בפוסט לא אפרסם עוד עוגה. היום נחגוג עם

כל אחד שלוקח ביס מהעוגה הזו מעלה חיוך על פניו 🙂 ואיך העוגה הזו נולדה? ובכן, יש את הרגע הזה שבו אני קולטת שקערת הפירות

כשהייתי סטודנטית עבדתי במסעדה איטלקית מקסימה בתל- אביב.העברתי שם בכיף משמרות שלמות בזמזום שירים באיטלקית, שתייה מוגזמת של קמפרי והרבה יין 🙂חוץ מפיצות מעולות ופסטות

הלב שלי נחנק בשבועות האחרונים. בכלל אין לי חשק לכתוב או לבשל. לא ארבה במילים. רק אומר- אוכל מנחם. כזה שבא ומחבק כמו אמא, עטוף