צרכים תזונתיים

ימים לוהטים. הלב רוגש וגועש, צריך נחמה. המעבר שלנו לארץ אחרת מתקרב בצעדי ענק, ואני- אני לא מעכלת. מדחיקה, מכחישה קצת. מנגנוני ההגנה של הנפש

השבועיים האחרונים גרמו לי להעריך אמהות חד-הוריות (או אבות חד-הוריים. גברים, עמכם הסליחה). החצי שלי ברצף של ״מילואים-נסיעת עבודה״ כבר כמעט שלושה שבועות. אני יודעת

הזמן הזה בשנה. כבר קיץ לגמרי, ומלבד שרב בודד פה ושם עוד לא הגיע הכבשן הגדול. כשהשמש הולכת לישון, מגיעה לה רוח מלטפת ומרגיעה. הזמן

שישי אחר הצהריים. הבית של סבא וסבתא שלי. כל המשפחה ישובה סביב שולחן ענק לבן וחגיגי, לכל אחד המקום הקבוע שלו, סבא שלי ז״ל בראש

אז.. מה היה לנו בשבועיים האחרונים? שוב נפלה עלי ההבנה שחופש גדול כבר לא יהיה לי בחיים, אבל בתמורה קיבלתי כמה ימים יוצאי דופן של

לאחרונה ההתרחשות רבה בחיים שלי. נודע לי לא מזמן שבשנה הבאה כנראה שאחיה בארץ אחרת, מתבשלת לה סדנת בישול מגניבה ביותר, וכפי שהגדיר זאת הכי טוב החצי

מי שמכיר אותי מקרוב יודע שקשה לי בקבלת החלטות. ״קשה לי״ זו לשון המעטה פראית. כשאני עומדת בצומת של החלטה אני תמיד חושבת על הצד

הימים מתחממים. כבר לא קר לי בקצות האצבעות. האדניות שלי התאוששו מסערות החורף וסופסוף פורחות. אור עד מאוחר! איזה כיף. וממש עוד מעט כבר יהיה

אני יודעת שזה לא פופולרי לומר סביב פורים, אבל אני לא אוהבת אוזני המן. מודה באשמה. שלא תטעו- מאפים, עוגיות, עוגות שמרים, עוגות בחושות, מאפינס ועוד

יש אנשים שהחולשה שלהם היא מקדונלדס (יש לי אחד כזה בבית), יש אנשים שלא יכולים לעמוד בפני נקניקיות. אני? אני פשוט לא עומדת בפני פלאפל.