חלה לראש השנה

הרגע הזה שחוזרים הביתה אחרי המון זמן. פתאום הכל נראה שונה. הפרופורציות אחרות. הסלון קטן יותר? יכול להיות? ומה זה כל ערימות המסמכים האלו? ערימות,

+++++++++++++++++סוֹף הָעוֹנָה, כָּל חַלּוֹן מַרְאֶה כְּבָראֶת סוֹף הָעוֹנָה, בְּלֵּילוֹת כָּאֵלֶּההִיא לֹא יְשֵׁנָה, מַשֶּׁהוּ עוֹמֵד בָּאֲוִירפֶּרֶק נִגְמָר, כָּל הַסִּימָנִיםשֶׁהַקַּיִץ עָבַר, יֵשׁ לָהּ הַרְגָּשָׁהשֶׁהָעֶצֶב מֻכָּר, שׁוּב הִגִּיעַ

הרחוב כולו עוטה שכבה לבנה ודקיקה.שעת בוקר מוקדמת ושלג דק מתחיל לרדת, כמה דקות ממנו מספיקות לכסות את המדרכות והמכוניות. במוחי אני בורחת לדימויים מעולם

שעות של שקט. דומיה. השעות האלה ביום- הקטנות כבר ישנות, הכלים מודחים, השיער שלי רטוב מהמקלחת. השמש כבר שקעה. הרחוב עוד לא רדום – מכונית עוברת פה ושם, אבל

הרגע הגיע. כל המזוודות נשלחו. בכיתי, וצחקתי, ושוב בכיתי, ושוב צחקתי. זו היתה הפרידה הארוכה ביותר והעוצמתית ביותר שחוויתי מימי. לא כל יום עוזבים בית.