טופו טיקה מסאלה
קשה לי עם סופים.
בילדותי, כל סוף שנה לווה בבכי גדול וחששות מן הבאות.
כל מסיבת סיום, בעוד חברי היו צוהלים באושר על כך שעוד שנה הסתיימה ואוטוטו מתחיל החופש הגדול, אני הייתי מתהלכת במסיבה, מנסה לחייך חיוך גדול, אבל מרגישה את הגוש הקטן בגרון שכמעט והתפרץ כל פעם שבא איזה מבוגר וציין בפניי כמה גדלתי השנה.
פחדתי שהמורה של שנה הבאה לא תבין אותי כמו המורה הנוכחית.
פחדתי שהלימודים יהיו שונים ומאתגרים מדי.
פחדתי שהילדים בכיתה ישתנו וחברויות טובות יתרחקו.
פחדתי לגדול.
רציתי ששום דבר לא ישתנה. בעיקר, פחדתי מהפחד.
ובתור מבוגרת, לעתים הפחד הזה פוגש אותי שוב.
בכל סוף שנה, יש לי איזה גוש קטנטן בגרון שמאיים להתפרץ.
יוני מגיח כל שנה, כאילו בהפתעה מגיע לו פתאום הקיץ ועימו החלטות גדולות שצריך לקבל.
״כל סוף הוא התחלה חדשה״, אמרו לי פעם אחר פעם בילדותי, והמשפט הזה, נכון ככל שיהיה, עדיין קצת קשה לי. הילדה בת האחת עשרה שסיימה כיתה ו׳ וכל-כך פוחדת ללכת לחטיבת ביניים, פתאום מופיעה.
תקופה נוספת מסתיימת בחיי בקרוב.
חברים טובים טובים שלנו החליטו שהם חוזרים לארץ הקיץ אחרי שנים שחיו כאן בניו יורק.
כשבישרו לי את הבשורה, נמלאו עיני בדמעות. דמעות של התרגשות עבורם, אבל גם טיפטיפה פחד- אותו פחד שליווה אותי בילדות בכל סיום שחוויתי.
חזרנו עכשיו מסופ״ש חברים קסום בצפון ניו יורק. סופ״ש של פרידה מהם שכולו ביחד.
שלוש משפחות, המון ילדים, מדורה אחת, כמה צ׳יזבטים, מלא רעש וטונה של צחוק.
היה כיף לא רגיל, ולראשונה מזה כמה שבועות- התמקדתי בכאן ועכשיו, בלי לחשוש כל כך מה יהיה הלאה. בישלנו יחד, אכלנו יחד ובעיקר ישבנו בחוץ בלי המון דאגות מיידיות.
את המתכון הזה אומנם לא הכנו בסוף השבוע האחרון, אבל מכיוון שהם צמחוניים, ותמיד מחפשים את הביס הטוב הבא- החלטתי להקדיש אותו להם.
טופו טיקה מסאלה, עם רוטב טעים ומפנק שאפשר להכין גם עם עוף, או בגרסא טבעונית לחלוטין.
שנתחיל?
