ילדים

לפני כמה ימים קרה לי דבר מצחיק. לא זכרתי את המתכון של הבלינצ׳ס שלי, אז הסתכלתי בבלוג. המתכון הזה פורסם לפני שנה, כשהקטנה שלי היתה

אז.. מה היה לנו בשבועיים האחרונים? שוב נפלה עלי ההבנה שחופש גדול כבר לא יהיה לי בחיים, אבל בתמורה קיבלתי כמה ימים יוצאי דופן של

אתחיל בלומר שהקרדיט למנה הזו שייך לחצי השני שלי ורק לו. נועם מאוד אוהב בירה. הוא גם מאוד אוהב לבשל, וזהו תבשיל שמאחד את שתי

הפוסט היום הוא לא פוסט שגרתי. האמת? זה פוסט בו אני בעיקר רוצה להשוויץ באנה המקסימה ובצילומים שלה (על הדרך, קיבלתם גם מתכון). אנה התארחה

המשפחה שלי מפוזרת בקצוות תבל. פעם בשנה, אנחנו עושים הפסקה מהכל ונאספים כולנו במקום שבו הכל התחיל (ובכן, לפחות עבורי). השבט כבר גדול ורחב, וכל

יש אנשים שהחולשה שלהם היא מקדונלדס (יש לי אחד כזה בבית), יש אנשים שלא יכולים לעמוד בפני נקניקיות. אני? אני פשוט לא עומדת בפני פלאפל.

גשם שוטף.מחזיקה את הקטנה שלי בידיים, מגינה עליה עם חציו הפתוח של המעיל שלי, רצה מהר מהר לאוטו.הגשם מכה בי בכל הכוח, אני נרטבת לגמרי,

סבתא שלי, שרה, היא בשלנית בחסד. קצת עצוב שהיא כבר לא מבשלת, היא עייפה כבר והידיים כואבות. אז אני מנסה בכל שיחה איתה לדלות עוד

כמה שאני אוהבת את המדבר. נכון שאני מגיעה לשם אולי פעם בשנה, אבל כל פעם מחדש זה מרגיש לי כל- כך נכון. כשאני שם אני

אני מתה על חנוכה. ולא בזכות המאכלים דווקא, אלא בזכות האווירה החורפית, הרומנטית, הקצת נוגה.זה החג היחידי היהודי שלא עמוס בארוחת חג, ועוד ארוחת חג,