דג במעטפה (פילה דניס אפוי במעטפה)
כשהייתי סטודנטית עבדתי במסעדה איטלקית מקסימה בתל- אביב.העברתי שם בכיף משמרות שלמות בזמזום שירים באיטלקית, שתייה מוגזמת של קמפרי והרבה יין 🙂חוץ מפיצות מעולות ופסטות
כשהייתי סטודנטית עבדתי במסעדה איטלקית מקסימה בתל- אביב.העברתי שם בכיף משמרות שלמות בזמזום שירים באיטלקית, שתייה מוגזמת של קמפרי והרבה יין 🙂חוץ מפיצות מעולות ופסטות
ימים כועסים. חמים. פוחדים. אני רוצה להמשיך כרגיל, בשגרה, בבישולים, אבל הלב כבד. מפחד, מדאגה. ובחוץ- חופש גדול. לכאורה ימים של שמש, ים, קלילות וכיף,
יומיים לפני שהחל המונדיאל שלף החצי השני שלי פיסת נייר עתיקה עם הכותרת "מונדיאל 2010". היה מדובר בחוזה, והוא הזכיר לי שחתמתי עליו לפני 4
אחד היתרונות בלקום מוקדם בבוקר ולהביא את עלמה לגן הוא שאפשר לעשות סיבוב בשוק. השבוע היא התעוררה מוקדם במיוחד, ומצאתי את עצמי בסיבוב בשוק ב-07:00
כשנועם ואני עברנו לגור יחד, עיקר המחלוקת בינינו היה נושא הקניות בסופר. כל פעם שעברנו ליד מחלקת הקפואים, עיניו החלו לפזול לעבר חטיפי עוף מעובדים,
ככל שמוסיף להתחמם, כך עולה בי יותר ויותר צורך להכין מנות קלילות. כמה שפחות בישול שדורש כיריים. כי חם כאן! מאוד! מכירים את הימים הללו שאתם
בואו נודה בזה- יום העצמאות הוא ה-חג לאגו הישראלי. זוהי הקלישאה הכי גדולה: כל הגברים מתאספים סביב המנגל ומתווכחים ביניהם אם הבשר מוכן כבר או
איך אני אוהבת מתישהו בתחילת הקיץ, כשאני ממש (אבל ממש) מתגעגעת לתותים (בואו נודה בזה, זה הפרי היחיד שהוא למעשה קינוח!)- פשוט לגשת למקרר, לפתוח
אם אני אראה עוד אוזן המן אחת…. (טוב נו, סביר להניח שאוכל אותה..), אבל אולי די עם אוזני ההמן? הצד הבולגרי שבי לא מניח לי,
כשהייתי סטודנטית עבדתי במסעדה איטלקית מקסימה בתל- אביב.העברתי שם בכיף משמרות שלמות בזמזום שירים באיטלקית, שתייה מוגזמת של קמפרי והרבה יין 🙂חוץ מפיצות מעולות ופסטות
ימים כועסים. חמים. פוחדים. אני רוצה להמשיך כרגיל, בשגרה, בבישולים, אבל הלב כבד. מפחד, מדאגה. ובחוץ- חופש גדול. לכאורה ימים של שמש, ים, קלילות וכיף,
יומיים לפני שהחל המונדיאל שלף החצי השני שלי פיסת נייר עתיקה עם הכותרת "מונדיאל 2010". היה מדובר בחוזה, והוא הזכיר לי שחתמתי עליו לפני 4
אחד היתרונות בלקום מוקדם בבוקר ולהביא את עלמה לגן הוא שאפשר לעשות סיבוב בשוק. השבוע היא התעוררה מוקדם במיוחד, ומצאתי את עצמי בסיבוב בשוק ב-07:00
כשנועם ואני עברנו לגור יחד, עיקר המחלוקת בינינו היה נושא הקניות בסופר. כל פעם שעברנו ליד מחלקת הקפואים, עיניו החלו לפזול לעבר חטיפי עוף מעובדים,
ככל שמוסיף להתחמם, כך עולה בי יותר ויותר צורך להכין מנות קלילות. כמה שפחות בישול שדורש כיריים. כי חם כאן! מאוד! מכירים את הימים הללו שאתם
בואו נודה בזה- יום העצמאות הוא ה-חג לאגו הישראלי. זוהי הקלישאה הכי גדולה: כל הגברים מתאספים סביב המנגל ומתווכחים ביניהם אם הבשר מוכן כבר או
איך אני אוהבת מתישהו בתחילת הקיץ, כשאני ממש (אבל ממש) מתגעגעת לתותים (בואו נודה בזה, זה הפרי היחיד שהוא למעשה קינוח!)- פשוט לגשת למקרר, לפתוח
אם אני אראה עוד אוזן המן אחת…. (טוב נו, סביר להניח שאוכל אותה..), אבל אולי די עם אוזני ההמן? הצד הבולגרי שבי לא מניח לי,
כשהייתי סטודנטית עבדתי במסעדה איטלקית מקסימה בתל- אביב.העברתי שם בכיף משמרות שלמות בזמזום שירים באיטלקית, שתייה מוגזמת של קמפרי והרבה יין 🙂חוץ מפיצות מעולות ופסטות
ימים כועסים. חמים. פוחדים. אני רוצה להמשיך כרגיל, בשגרה, בבישולים, אבל הלב כבד. מפחד, מדאגה. ובחוץ- חופש גדול. לכאורה ימים של שמש, ים, קלילות וכיף,
יומיים לפני שהחל המונדיאל שלף החצי השני שלי פיסת נייר עתיקה עם הכותרת "מונדיאל 2010". היה מדובר בחוזה, והוא הזכיר לי שחתמתי עליו לפני 4
אחד היתרונות בלקום מוקדם בבוקר ולהביא את עלמה לגן הוא שאפשר לעשות סיבוב בשוק. השבוע היא התעוררה מוקדם במיוחד, ומצאתי את עצמי בסיבוב בשוק ב-07:00
כשנועם ואני עברנו לגור יחד, עיקר המחלוקת בינינו היה נושא הקניות בסופר. כל פעם שעברנו ליד מחלקת הקפואים, עיניו החלו לפזול לעבר חטיפי עוף מעובדים,
ככל שמוסיף להתחמם, כך עולה בי יותר ויותר צורך להכין מנות קלילות. כמה שפחות בישול שדורש כיריים. כי חם כאן! מאוד! מכירים את הימים הללו שאתם
בואו נודה בזה- יום העצמאות הוא ה-חג לאגו הישראלי. זוהי הקלישאה הכי גדולה: כל הגברים מתאספים סביב המנגל ומתווכחים ביניהם אם הבשר מוכן כבר או
איך אני אוהבת מתישהו בתחילת הקיץ, כשאני ממש (אבל ממש) מתגעגעת לתותים (בואו נודה בזה, זה הפרי היחיד שהוא למעשה קינוח!)- פשוט לגשת למקרר, לפתוח
אם אני אראה עוד אוזן המן אחת…. (טוב נו, סביר להניח שאוכל אותה..), אבל אולי די עם אוזני ההמן? הצד הבולגרי שבי לא מניח לי,
לפני שעברנו לארה״ב, את ארוחות שישי היינו מבלים אצל ההורים שלי או ההורים של החצי. כלל לא ידעתי אז, עד כמה ימי שישי בערב יתפסו
אי שם בחודש מרץ 2020 כשהעולם התחיל להשתגע, סגרו את החיים בניו יורק.בהתחלה כשהעיר רק נסגרה היה פחד מצמית.לאחר שהפחד חלף, התחילה שלווה מסויימת, והבנה,
+++++++++++++++++סוֹף הָעוֹנָה, כָּל חַלּוֹן מַרְאֶה כְּבָראֶת סוֹף הָעוֹנָה, בְּלֵּילוֹת כָּאֵלֶּההִיא לֹא יְשֵׁנָה, מַשֶּׁהוּ עוֹמֵד בָּאֲוִירפֶּרֶק נִגְמָר, כָּל הַסִּימָנִיםשֶׁהַקַּיִץ עָבַר, יֵשׁ לָהּ הַרְגָּשָׁהשֶׁהָעֶצֶב מֻכָּר, שׁוּב הִגִּיעַ
לקחת ביס מעגבניית שרי מתוקה כסוכרייה. להכניס את קצות האצבעות לים. להרגיש את החול בין האצבעות. לקחת לגימה מבירה קרה קרה. להתעורר ביקיצה טבעית או מנשיקה
״איך זה שזה לא מופיע עדיין בבלוג?״ שאל אותי החצי. וואלה, הוא צודק.כל אחד מבני המשפחה, מהגדול ועד הקטנה מתים על סלמון, או בשמו השני ״דג
אני מתה על תה, ועוד יותר אוהבת ארל גריי. הטעם ההדרי המרומז נכנס לעוגה בחושה שהיא שיר הלל לארל גריי, אבל גם מי שלא חובב תה גדול יאהב אותה. זו עוגה רכה כמו ענן, עדינה בטעמה וקלה להכנה – בקערה אחת, בלי מיקסר ובלי הפרדות ביצים.
