חגים

הפוסט היום הוא לא פוסט שגרתי. האמת? זה פוסט בו אני בעיקר רוצה להשוויץ באנה המקסימה ובצילומים שלה (על הדרך, קיבלתם גם מתכון). אנה התארחה

הקטנטנה שלי מגיעה הביתה ומתחילה לשיר. הלב שלי נמס לאיטו, בעוד אני מנסה להבין את בליל המילים שיוצא לה מהפה. לבסוף אני מבינה- ״השקדיה פורחת,

יש אנשים שהחולשה שלהם היא מקדונלדס (יש לי אחד כזה בבית), יש אנשים שלא יכולים לעמוד בפני נקניקיות. אני? אני פשוט לא עומדת בפני פלאפל.

בחיי שאין לי מושג איך הגיע יום חמישי. פתאום סוף שבוע. הימים שלי עמוסים. בטוב. היום מתחיל, והופ… כבר 16:00. אבל רק לפני רגע שתיתי את

" איך זה?" שאלתי את החצי שלי (הוא שפן הניסיונות של כל המתכונים שלי במטבח). ״מממממ! שוקולדי! וואו מה יש בזה?" הוא ענה. רק אחרי

אי אפשר לסיים את השנה הזו בלי פוסט קטנטן עם ברכת שנה טובה לכוווולם והרמת כוסית. אם אתם מוזמנים היום לחברים, למסיבה, לארוחה או אפילו

כמה שאני אוהבת את המדבר. נכון שאני מגיעה לשם אולי פעם בשנה, אבל כל פעם מחדש זה מרגיש לי כל- כך נכון. כשאני שם אני

אני מתה על חנוכה. ולא בזכות המאכלים דווקא, אלא בזכות האווירה החורפית, הרומנטית, הקצת נוגה.זה החג היחידי היהודי שלא עמוס בארוחת חג, ועוד ארוחת חג,

כשהייתי קטנה, אביבה שמרה עלי ועל אחיותיי עד שאימי חזרה מהעבודה. לאביבה היתה יד נפלאה במטבח, ואנו זכינו למיטב האוכל העיראקי, על אף שאין לנו

הסתיו כבר פה, במלוא הפכפכותו והדרתו- רגע אחד שמש, רגע אחר גשם שוטף ורוח. זוהי תקופת ביניים שכזו, מבלבלת ומשמחת בעת ובעונה אחת. אומנם הסתיו בארץ