
אנה מהלכת קסמים – רביולי הום מייד
הפוסט היום הוא לא פוסט שגרתי. האמת? זה פוסט בו אני בעיקר רוצה להשוויץ באנה המקסימה ובצילומים שלה (על הדרך, קיבלתם גם מתכון). אנה התארחה
הפוסט היום הוא לא פוסט שגרתי. האמת? זה פוסט בו אני בעיקר רוצה להשוויץ באנה המקסימה ובצילומים שלה (על הדרך, קיבלתם גם מתכון). אנה התארחה
הקטנטנה שלי מגיעה הביתה ומתחילה לשיר. הלב שלי נמס לאיטו, בעוד אני מנסה להבין את בליל המילים שיוצא לה מהפה. לבסוף אני מבינה- ״השקדיה פורחת,
יש אנשים שהחולשה שלהם היא מקדונלדס (יש לי אחד כזה בבית), יש אנשים שלא יכולים לעמוד בפני נקניקיות. אני? אני פשוט לא עומדת בפני פלאפל.
בחיי שאין לי מושג איך הגיע יום חמישי. פתאום סוף שבוע. הימים שלי עמוסים. בטוב. היום מתחיל, והופ… כבר 16:00. אבל רק לפני רגע שתיתי את
" איך זה?" שאלתי את החצי שלי (הוא שפן הניסיונות של כל המתכונים שלי במטבח). ״מממממ! שוקולדי! וואו מה יש בזה?" הוא ענה. רק אחרי
אי אפשר לסיים את השנה הזו בלי פוסט קטנטן עם ברכת שנה טובה לכוווולם והרמת כוסית. אם אתם מוזמנים היום לחברים, למסיבה, לארוחה או אפילו
כמה שאני אוהבת את המדבר. נכון שאני מגיעה לשם אולי פעם בשנה, אבל כל פעם מחדש זה מרגיש לי כל- כך נכון. כשאני שם אני
אני מתה על חנוכה. ולא בזכות המאכלים דווקא, אלא בזכות האווירה החורפית, הרומנטית, הקצת נוגה.זה החג היחידי היהודי שלא עמוס בארוחת חג, ועוד ארוחת חג,
כשהייתי קטנה, אביבה שמרה עלי ועל אחיותיי עד שאימי חזרה מהעבודה. לאביבה היתה יד נפלאה במטבח, ואנו זכינו למיטב האוכל העיראקי, על אף שאין לנו
הסתיו כבר פה, במלוא הפכפכותו והדרתו- רגע אחד שמש, רגע אחר גשם שוטף ורוח. זוהי תקופת ביניים שכזו, מבלבלת ומשמחת בעת ובעונה אחת. אומנם הסתיו בארץ
הפוסט היום הוא לא פוסט שגרתי. האמת? זה פוסט בו אני בעיקר רוצה להשוויץ באנה המקסימה ובצילומים שלה (על הדרך, קיבלתם גם מתכון). אנה התארחה
הקטנטנה שלי מגיעה הביתה ומתחילה לשיר. הלב שלי נמס לאיטו, בעוד אני מנסה להבין את בליל המילים שיוצא לה מהפה. לבסוף אני מבינה- ״השקדיה פורחת,
יש אנשים שהחולשה שלהם היא מקדונלדס (יש לי אחד כזה בבית), יש אנשים שלא יכולים לעמוד בפני נקניקיות. אני? אני פשוט לא עומדת בפני פלאפל.
בחיי שאין לי מושג איך הגיע יום חמישי. פתאום סוף שבוע. הימים שלי עמוסים. בטוב. היום מתחיל, והופ… כבר 16:00. אבל רק לפני רגע שתיתי את
" איך זה?" שאלתי את החצי שלי (הוא שפן הניסיונות של כל המתכונים שלי במטבח). ״מממממ! שוקולדי! וואו מה יש בזה?" הוא ענה. רק אחרי
אי אפשר לסיים את השנה הזו בלי פוסט קטנטן עם ברכת שנה טובה לכוווולם והרמת כוסית. אם אתם מוזמנים היום לחברים, למסיבה, לארוחה או אפילו
כמה שאני אוהבת את המדבר. נכון שאני מגיעה לשם אולי פעם בשנה, אבל כל פעם מחדש זה מרגיש לי כל- כך נכון. כשאני שם אני
אני מתה על חנוכה. ולא בזכות המאכלים דווקא, אלא בזכות האווירה החורפית, הרומנטית, הקצת נוגה.זה החג היחידי היהודי שלא עמוס בארוחת חג, ועוד ארוחת חג,
כשהייתי קטנה, אביבה שמרה עלי ועל אחיותיי עד שאימי חזרה מהעבודה. לאביבה היתה יד נפלאה במטבח, ואנו זכינו למיטב האוכל העיראקי, על אף שאין לנו
הסתיו כבר פה, במלוא הפכפכותו והדרתו- רגע אחד שמש, רגע אחר גשם שוטף ורוח. זוהי תקופת ביניים שכזו, מבלבלת ומשמחת בעת ובעונה אחת. אומנם הסתיו בארץ
הפוסט היום הוא לא פוסט שגרתי. האמת? זה פוסט בו אני בעיקר רוצה להשוויץ באנה המקסימה ובצילומים שלה (על הדרך, קיבלתם גם מתכון). אנה התארחה
הקטנטנה שלי מגיעה הביתה ומתחילה לשיר. הלב שלי נמס לאיטו, בעוד אני מנסה להבין את בליל המילים שיוצא לה מהפה. לבסוף אני מבינה- ״השקדיה פורחת,
יש אנשים שהחולשה שלהם היא מקדונלדס (יש לי אחד כזה בבית), יש אנשים שלא יכולים לעמוד בפני נקניקיות. אני? אני פשוט לא עומדת בפני פלאפל.
בחיי שאין לי מושג איך הגיע יום חמישי. פתאום סוף שבוע. הימים שלי עמוסים. בטוב. היום מתחיל, והופ… כבר 16:00. אבל רק לפני רגע שתיתי את
" איך זה?" שאלתי את החצי שלי (הוא שפן הניסיונות של כל המתכונים שלי במטבח). ״מממממ! שוקולדי! וואו מה יש בזה?" הוא ענה. רק אחרי
אי אפשר לסיים את השנה הזו בלי פוסט קטנטן עם ברכת שנה טובה לכוווולם והרמת כוסית. אם אתם מוזמנים היום לחברים, למסיבה, לארוחה או אפילו
כמה שאני אוהבת את המדבר. נכון שאני מגיעה לשם אולי פעם בשנה, אבל כל פעם מחדש זה מרגיש לי כל- כך נכון. כשאני שם אני
אני מתה על חנוכה. ולא בזכות המאכלים דווקא, אלא בזכות האווירה החורפית, הרומנטית, הקצת נוגה.זה החג היחידי היהודי שלא עמוס בארוחת חג, ועוד ארוחת חג,
כשהייתי קטנה, אביבה שמרה עלי ועל אחיותיי עד שאימי חזרה מהעבודה. לאביבה היתה יד נפלאה במטבח, ואנו זכינו למיטב האוכל העיראקי, על אף שאין לנו
הסתיו כבר פה, במלוא הפכפכותו והדרתו- רגע אחד שמש, רגע אחר גשם שוטף ורוח. זוהי תקופת ביניים שכזו, מבלבלת ומשמחת בעת ובעונה אחת. אומנם הסתיו בארץ
עַל אֲהָבוֹת וְחֹרִים / קָמָה שִׁיר נוֹלַדְתִּי עִם חֹר קָטַן בַּלֵּב, אוּלַי מוּטָב שֶׁאֲכַנֶּה אוֹתוֹ שֶׁקַע, לֹא מַשֶּׁהוּ בּוֹלֵט, יוֹתֵר רַעְיוֹן, וּכְכֹל שֶׁגָּדַלְתִּי, הַחֹר גָּדֵל
כבר כמעט שלושה חודשים שאנחנו בבית. אבל מי סופר? איכשהו הצלחנו להגיע לשגרה מבורכת בתוך כל הטירוף הזה. אני יכולה לומר שאפילו נחמד לעתים כשכולנו
השבוע היינו אמורים לחזור מחופשת מולדת של שבועיים בארץ.אבל רצה הגורל והקורונה היכתה את העולם כמכת מצרים נוספת השנה. אני לא יכולה להמנע מלחשוב איפה
הימים הם ימי קורונה. עוד כמה שנים, כשאסתכל בארכיון הבלוג כדי להזכר בתגובות של גולשים, או לקבל קצת השראה ממתכונים שלי של פעם, אראה את
״מזל שיש קצת פריחה עכשיו בחוץ״ אומר לי החצי.כמה שהוא צודק.אלו ימים של נפש חשופה – כל שיר שמתנגן מקבל משמעות נוספת, כל פרח קטן
יש תבשילים שנכנסים ללב.אפילו אם הם הכי פשוטים בעולם, בלי יותר מדי תחכום. יש תבשילים שמזכירים נשכחות ומעלים ניחוחות של פעם באף. יש תבשילים שמיד כשאוכלים