קרטיב מישמיש
שעת שקיעה, אנחנו מטיילות יחד על גדות נהר ההדסון. אוטוגלידה מתנגן, ילדי הפארק רצים לעברו. "אני רוצה את זה.״ אומרת בתי הגדולה בנחרצות, מצביעה על
שעת שקיעה, אנחנו מטיילות יחד על גדות נהר ההדסון. אוטוגלידה מתנגן, ילדי הפארק רצים לעברו. "אני רוצה את זה.״ אומרת בתי הגדולה בנחרצות, מצביעה על
כשחיים בארץ זרה, הבת שלי לא חוזרת הביתה מהגן עם ציורים של טנא וביכורים. כדי שתדע מה עומד מאחורי חג שבועות, אני בוחרת לספר לה. היא
לאט לאט מתעוררים כאן מתרדמת חורף. לאט לאט רואים שוב חיים ברחוב- ילדים רוכבים על קרוקינט, אנשים שותים קפה קר בכוסות פלסטיק שקופות. לאט לאט העצים מתעוררים
הורדת הילוך. ממאה ועשרים קמ״ש, לעשרים. בהתחלה זה מרגיש מוזר, השרירים עוד ממשיכים קדימה, מעין אינרציה לא רצויה. אבל מגיע רגע שזה פשוט מרגיש נכון.
זמן. הוא דבר יחסי. לפעמים עובר מהר, לפעמים זוחל ולפעמים בורח. בחודשים האחרונים, הזמן נזל לי מבין האצבעות. יום, ועוד יום. שבוע רודף שבוע. והופ-
חנוכיה לי יש, צוחקת בה האש.״אמא! תעשי עם הידיים, לרקוד! לא רק לשיר!״ מתרגשת קטנתי. קריסמס מתערבב עם חנוכה.הקטנה שלי שואלת אותי הרבה – מי
כמעט כל העלים כבר נשרו למדרכות, כשהולכים ברחוב יש soundtrack קבוע של עלים מתפצפצים מתחת לרגליים. כל החנויות השכונתיות היו עד לאחרונה מפוצצות במיני דלעות,
בגדול אני לא אוהבת עוגות דבש. אבל החגים מעבר לפינה, והגעגוע גדול. ולמרות שאני לא אוהבת עוגות דבש, אני רוצה את עוגת הדבש של אמא.
לפני חודשיים עשיתי משהו שגורם לי לאושר רגעי פעם בכמה ימים. נרשמתי לניוזלטר של מגזין גסטרונומי ידוע כאן בארה״ב, ובכל פעם שאני מקבלת פוסט חדש
קיץ 2005. אני והחצי שלי רק התחלנו לצאת. שנינו מרגישים שיש כאן משהו אחר. שליו. רגוע. אני בת 23, הוא בן 24, לגמרי ילדים. 11
שעת שקיעה, אנחנו מטיילות יחד על גדות נהר ההדסון. אוטוגלידה מתנגן, ילדי הפארק רצים לעברו. "אני רוצה את זה.״ אומרת בתי הגדולה בנחרצות, מצביעה על
כשחיים בארץ זרה, הבת שלי לא חוזרת הביתה מהגן עם ציורים של טנא וביכורים. כדי שתדע מה עומד מאחורי חג שבועות, אני בוחרת לספר לה. היא
לאט לאט מתעוררים כאן מתרדמת חורף. לאט לאט רואים שוב חיים ברחוב- ילדים רוכבים על קרוקינט, אנשים שותים קפה קר בכוסות פלסטיק שקופות. לאט לאט העצים מתעוררים
הורדת הילוך. ממאה ועשרים קמ״ש, לעשרים. בהתחלה זה מרגיש מוזר, השרירים עוד ממשיכים קדימה, מעין אינרציה לא רצויה. אבל מגיע רגע שזה פשוט מרגיש נכון.
זמן. הוא דבר יחסי. לפעמים עובר מהר, לפעמים זוחל ולפעמים בורח. בחודשים האחרונים, הזמן נזל לי מבין האצבעות. יום, ועוד יום. שבוע רודף שבוע. והופ-
חנוכיה לי יש, צוחקת בה האש.״אמא! תעשי עם הידיים, לרקוד! לא רק לשיר!״ מתרגשת קטנתי. קריסמס מתערבב עם חנוכה.הקטנה שלי שואלת אותי הרבה – מי
כמעט כל העלים כבר נשרו למדרכות, כשהולכים ברחוב יש soundtrack קבוע של עלים מתפצפצים מתחת לרגליים. כל החנויות השכונתיות היו עד לאחרונה מפוצצות במיני דלעות,
בגדול אני לא אוהבת עוגות דבש. אבל החגים מעבר לפינה, והגעגוע גדול. ולמרות שאני לא אוהבת עוגות דבש, אני רוצה את עוגת הדבש של אמא.
לפני חודשיים עשיתי משהו שגורם לי לאושר רגעי פעם בכמה ימים. נרשמתי לניוזלטר של מגזין גסטרונומי ידוע כאן בארה״ב, ובכל פעם שאני מקבלת פוסט חדש
קיץ 2005. אני והחצי שלי רק התחלנו לצאת. שנינו מרגישים שיש כאן משהו אחר. שליו. רגוע. אני בת 23, הוא בן 24, לגמרי ילדים. 11
שעת שקיעה, אנחנו מטיילות יחד על גדות נהר ההדסון. אוטוגלידה מתנגן, ילדי הפארק רצים לעברו. "אני רוצה את זה.״ אומרת בתי הגדולה בנחרצות, מצביעה על
כשחיים בארץ זרה, הבת שלי לא חוזרת הביתה מהגן עם ציורים של טנא וביכורים. כדי שתדע מה עומד מאחורי חג שבועות, אני בוחרת לספר לה. היא
לאט לאט מתעוררים כאן מתרדמת חורף. לאט לאט רואים שוב חיים ברחוב- ילדים רוכבים על קרוקינט, אנשים שותים קפה קר בכוסות פלסטיק שקופות. לאט לאט העצים מתעוררים
הורדת הילוך. ממאה ועשרים קמ״ש, לעשרים. בהתחלה זה מרגיש מוזר, השרירים עוד ממשיכים קדימה, מעין אינרציה לא רצויה. אבל מגיע רגע שזה פשוט מרגיש נכון.
זמן. הוא דבר יחסי. לפעמים עובר מהר, לפעמים זוחל ולפעמים בורח. בחודשים האחרונים, הזמן נזל לי מבין האצבעות. יום, ועוד יום. שבוע רודף שבוע. והופ-
חנוכיה לי יש, צוחקת בה האש.״אמא! תעשי עם הידיים, לרקוד! לא רק לשיר!״ מתרגשת קטנתי. קריסמס מתערבב עם חנוכה.הקטנה שלי שואלת אותי הרבה – מי
כמעט כל העלים כבר נשרו למדרכות, כשהולכים ברחוב יש soundtrack קבוע של עלים מתפצפצים מתחת לרגליים. כל החנויות השכונתיות היו עד לאחרונה מפוצצות במיני דלעות,
בגדול אני לא אוהבת עוגות דבש. אבל החגים מעבר לפינה, והגעגוע גדול. ולמרות שאני לא אוהבת עוגות דבש, אני רוצה את עוגת הדבש של אמא.
לפני חודשיים עשיתי משהו שגורם לי לאושר רגעי פעם בכמה ימים. נרשמתי לניוזלטר של מגזין גסטרונומי ידוע כאן בארה״ב, ובכל פעם שאני מקבלת פוסט חדש
קיץ 2005. אני והחצי שלי רק התחלנו לצאת. שנינו מרגישים שיש כאן משהו אחר. שליו. רגוע. אני בת 23, הוא בן 24, לגמרי ילדים. 11
עוגת תפוזים רכה כמו ענן, נפלאה לצד קפה/תה, הדרית בדיוק במידה ולא מתוקה מדי. מתכון שתחזרו אליו פעם אחר פעם, בהתחייבות.
לקרוא לזה מתכון יהיה קצת מצחיק, אבל לא יכולתי לשמור את הממרח המושלם הזה לעצמי. מיונז קארי- הממרח המושלם שישדרג כל כריך: עם גבינה צהובה,
מרק תירס זריז, טעים בטירוף, שמכינים בצ׳יק צ׳ק. למרק טעמים עשירים ועמוקים, על אף שמכינים אותו בכלום עבודה וזמן. מנה מושלמת ליום קר כשרוצים מרק כאן ועכשיו. מנה צמחונית, שאפשר להפוך בקלות לטבעונית.
הסלט הזה הוא בן בית אצלי כבר שנים. כל פעם שאני מכינה ארוחה סטייל אסיה, הוא מלווה את השולחן. הוא נשמר מעולה בקירור, ויום למחרת
קראמבל התפוחים של אמא שלי. מתכון קלאסי ומנצח, טעים ופשוט. התפוחים נאפים לאיטם בתנור בעודם מתקרמלים תחת שכבת קראמבל חמאתית ומשגעת. מושלם כקינוח לארוחת שישי או חג!
סלט אבטיח קיצי ונפלא, עם טעמים חמצמצים מתוקים ותיבול רענן של עשבי תיבול. הסלט המושלם ליום קיץ חם, נהדר כתוספת או ארוחה בפני עצמו.
