ילדים

כמה שאני אוהבת את המדבר. נכון שאני מגיעה לשם אולי פעם בשנה, אבל כל פעם מחדש זה מרגיש לי כל- כך נכון. כשאני שם אני

אני מתה על חנוכה. ולא בזכות המאכלים דווקא, אלא בזכות האווירה החורפית, הרומנטית, הקצת נוגה.זה החג היחידי היהודי שלא עמוס בארוחת חג, ועוד ארוחת חג,

שישי בבוקר. אני והאיש שלי הולכים יד ביד. הזמן הזה בשבוע שפתאום אנחנו כאילו חוזרים אחורה בזמן לתקופה שלפני… לתקופה שבה לא ברור איך קרה

ימים אחרונים של קיץ. זה הזמן עם הרוח הכי טובה והאור הכי יפה. אחרי השעה 3 אחר הצהריים כאילו נופלת מסיכת זהב מהשמיים והכל נראה

כל אחד שלוקח ביס מהעוגה הזו מעלה חיוך על פניו 🙂 ואיך העוגה הזו נולדה? ובכן, יש את הרגע הזה שבו אני קולטת שקערת הפירות

אוגוסט  נ-ג-מ-ר. אתמול בחיי (בחיי!) שהרגשתי איזו בריזה נעימה בערב והרגשתי לרגע שהנה כבר מגיע הסתיו. עם הקיץ שמגיע לסופו המוני ילדים התחילו מסגרת חינוכית

הלב שלי נחנק בשבועות האחרונים. בכלל אין לי חשק לכתוב או לבשל. לא ארבה במילים. רק אומר- אוכל מנחם. כזה שבא ומחבק כמו אמא, עטוף

ימים כועסים. חמים. פוחדים. אני רוצה להמשיך כרגיל, בשגרה, בבישולים, אבל הלב כבד. מפחד, מדאגה. ובחוץ- חופש גדול. לכאורה ימים של שמש, ים, קלילות וכיף,

" איכס תעיפי את זה!" אומר לי החצי שלי על קוטג' שהולך לפוג תוקפו עוד שלושה ימים. " מה תעיפי? זה עוד בסדר" אני עונה