צ’יק צ’ק

זה לא חנוכה בלי לביבות תפוחי אדמה. אירחתי והתארחתי כבר באינספור הדלקות נרות, ואיכשהו אני תמיד חוזרת למתכון/נוסחא הזו שמניבים לביבות תפוחי אדמה נהדרות. לכל

לפני שעברנו לארה״ב, את ארוחות שישי היינו מבלים אצל ההורים שלי או ההורים של החצי. כלל לא ידעתי אז, עד כמה ימי שישי בערב יתפסו

״איך זה שזה לא מופיע עדיין בבלוג?״ שאל אותי החצי. וואלה, הוא צודק.כל אחד מבני המשפחה, מהגדול ועד הקטנה מתים על סלמון, או בשמו השני ״דג

הימים הם ימי קורונה. עוד כמה שנים, כשאסתכל בארכיון הבלוג כדי להזכר בתגובות של גולשים, או לקבל קצת השראה ממתכונים שלי של פעם, אראה את

״מזל שיש קצת פריחה עכשיו בחוץ״ אומר לי החצי.כמה שהוא צודק.אלו ימים של נפש חשופה – כל שיר שמתנגן מקבל משמעות נוספת, כל פרח קטן

יש תבשילים שנכנסים ללב.אפילו אם הם הכי פשוטים בעולם, בלי יותר מדי תחכום. יש תבשילים שמזכירים נשכחות ומעלים ניחוחות של פעם באף. יש תבשילים שמיד כשאוכלים

״מיכלי, בא לי שתבשלי לי״חמש המילים ששמעתי די הרבה בשבוע וחצי האחרון. הגעתי לארץ לביקור של שבוע וקצת כדי לפגוש את האחיינית החדשה שלי.האמת היא,

״תלבשי את המעיל״, אני אומרת כבר בדלת, כשהיינו צריכים לצאת כבר לפני חמש דקות.״אבל אמא, חם לי!״ היא עונה, בחוץ מינוס 4 מעלות. לאחר ויכוח

ברגע אחד נפתחו ארובות השמיים.גשם זלעפות החל לרדת, והותיר את כל הצועדים בחוץ רטובים.גשם כזה, שגם מטריה לא כל כך עזרה להשאר יבשים.גשם כזה, שבארץ

לפעמים נדמה לי שאני חיה עם שלושה ילדים בבית ולא שניים. החצי שלי הוא הכי ילד לפעמים- אורז וקטשופ? מבחינתו זה שילוב מובן מאליו. תירס מקופסא?