טארט הפכפך, כמו הסתיו (טארט טאטן דלעת ובצל מקורמל)
הסתיו כבר פה, במלוא הפכפכותו והדרתו- רגע אחד שמש, רגע אחר גשם שוטף ורוח. זוהי תקופת ביניים שכזו, מבלבלת ומשמחת בעת ובעונה אחת. אומנם הסתיו בארץ
הסתיו כבר פה, במלוא הפכפכותו והדרתו- רגע אחד שמש, רגע אחר גשם שוטף ורוח. זוהי תקופת ביניים שכזו, מבלבלת ומשמחת בעת ובעונה אחת. אומנם הסתיו בארץ
העולם מתחלק לשני חלקים- אלו שאוהבים את השוקולד שלהם חלק ללא תוספות, ואלו שאוהבים שוקולד-תפוז, שוקולד-מנטה (אלוהים שישמור!), או… שוקולד עם צימוקים, אגוזים ושלל פירות
עכשיו אני קצת נחה. אחרי ערב החג- זמן למשחקים 🙂 אחד החלומות שלי בתור ילדה היה שאמא שלי תכין לי ליום ההולדת עוגת רכבת. אבל
כל אחד שלוקח ביס מהעוגה הזו מעלה חיוך על פניו 🙂 ואיך העוגה הזו נולדה? ובכן, יש את הרגע הזה שבו אני קולטת שקערת הפירות
הלב שלי נחנק בשבועות האחרונים. בכלל אין לי חשק לכתוב או לבשל. לא ארבה במילים. רק אומר- אוכל מנחם. כזה שבא ומחבק כמו אמא, עטוף
ימים טרופים, מציאות משוגעת, שיגרה לא שיגרה, והקיץ כאן, בגדול. חם כאן, מאוד. אני מנסה להתרענן בכל דרך אפשרית וכבר זמן מה שאני מנסה לפתח
" איכס תעיפי את זה!" אומר לי החצי שלי על קוטג' שהולך לפוג תוקפו עוד שלושה ימים. " מה תעיפי? זה עוד בסדר" אני עונה
יומיים לפני שהחל המונדיאל שלף החצי השני שלי פיסת נייר עתיקה עם הכותרת "מונדיאל 2010". היה מדובר בחוזה, והוא הזכיר לי שחתמתי עליו לפני 4
שבת בבוקר, יום יפה אמא שותה המון קפה ואבא… אוכל ערימות של פנקייקס! פעם בכמה סופי שבוע כשמתחשק לי להפניק את המישפוחה, אני מכינה פנקייקס
*פוסט זה שופץ, עודכן ונערך מחדש ב 9.6.20* לפני כמה שנים טובות, כשהאחיינית הנהדרת שלי (לילו בכינויה השגור בפי המשפחה) היתה בת שנתיים וחצי, שאלתי
הסתיו כבר פה, במלוא הפכפכותו והדרתו- רגע אחד שמש, רגע אחר גשם שוטף ורוח. זוהי תקופת ביניים שכזו, מבלבלת ומשמחת בעת ובעונה אחת. אומנם הסתיו בארץ
העולם מתחלק לשני חלקים- אלו שאוהבים את השוקולד שלהם חלק ללא תוספות, ואלו שאוהבים שוקולד-תפוז, שוקולד-מנטה (אלוהים שישמור!), או… שוקולד עם צימוקים, אגוזים ושלל פירות
עכשיו אני קצת נחה. אחרי ערב החג- זמן למשחקים 🙂 אחד החלומות שלי בתור ילדה היה שאמא שלי תכין לי ליום ההולדת עוגת רכבת. אבל
כל אחד שלוקח ביס מהעוגה הזו מעלה חיוך על פניו 🙂 ואיך העוגה הזו נולדה? ובכן, יש את הרגע הזה שבו אני קולטת שקערת הפירות
הלב שלי נחנק בשבועות האחרונים. בכלל אין לי חשק לכתוב או לבשל. לא ארבה במילים. רק אומר- אוכל מנחם. כזה שבא ומחבק כמו אמא, עטוף
ימים טרופים, מציאות משוגעת, שיגרה לא שיגרה, והקיץ כאן, בגדול. חם כאן, מאוד. אני מנסה להתרענן בכל דרך אפשרית וכבר זמן מה שאני מנסה לפתח
" איכס תעיפי את זה!" אומר לי החצי שלי על קוטג' שהולך לפוג תוקפו עוד שלושה ימים. " מה תעיפי? זה עוד בסדר" אני עונה
יומיים לפני שהחל המונדיאל שלף החצי השני שלי פיסת נייר עתיקה עם הכותרת "מונדיאל 2010". היה מדובר בחוזה, והוא הזכיר לי שחתמתי עליו לפני 4
שבת בבוקר, יום יפה אמא שותה המון קפה ואבא… אוכל ערימות של פנקייקס! פעם בכמה סופי שבוע כשמתחשק לי להפניק את המישפוחה, אני מכינה פנקייקס
*פוסט זה שופץ, עודכן ונערך מחדש ב 9.6.20* לפני כמה שנים טובות, כשהאחיינית הנהדרת שלי (לילו בכינויה השגור בפי המשפחה) היתה בת שנתיים וחצי, שאלתי
הסתיו כבר פה, במלוא הפכפכותו והדרתו- רגע אחד שמש, רגע אחר גשם שוטף ורוח. זוהי תקופת ביניים שכזו, מבלבלת ומשמחת בעת ובעונה אחת. אומנם הסתיו בארץ
העולם מתחלק לשני חלקים- אלו שאוהבים את השוקולד שלהם חלק ללא תוספות, ואלו שאוהבים שוקולד-תפוז, שוקולד-מנטה (אלוהים שישמור!), או… שוקולד עם צימוקים, אגוזים ושלל פירות
עכשיו אני קצת נחה. אחרי ערב החג- זמן למשחקים 🙂 אחד החלומות שלי בתור ילדה היה שאמא שלי תכין לי ליום ההולדת עוגת רכבת. אבל
כל אחד שלוקח ביס מהעוגה הזו מעלה חיוך על פניו 🙂 ואיך העוגה הזו נולדה? ובכן, יש את הרגע הזה שבו אני קולטת שקערת הפירות
הלב שלי נחנק בשבועות האחרונים. בכלל אין לי חשק לכתוב או לבשל. לא ארבה במילים. רק אומר- אוכל מנחם. כזה שבא ומחבק כמו אמא, עטוף
ימים טרופים, מציאות משוגעת, שיגרה לא שיגרה, והקיץ כאן, בגדול. חם כאן, מאוד. אני מנסה להתרענן בכל דרך אפשרית וכבר זמן מה שאני מנסה לפתח
" איכס תעיפי את זה!" אומר לי החצי שלי על קוטג' שהולך לפוג תוקפו עוד שלושה ימים. " מה תעיפי? זה עוד בסדר" אני עונה
יומיים לפני שהחל המונדיאל שלף החצי השני שלי פיסת נייר עתיקה עם הכותרת "מונדיאל 2010". היה מדובר בחוזה, והוא הזכיר לי שחתמתי עליו לפני 4
שבת בבוקר, יום יפה אמא שותה המון קפה ואבא… אוכל ערימות של פנקייקס! פעם בכמה סופי שבוע כשמתחשק לי להפניק את המישפוחה, אני מכינה פנקייקס
*פוסט זה שופץ, עודכן ונערך מחדש ב 9.6.20* לפני כמה שנים טובות, כשהאחיינית הנהדרת שלי (לילו בכינויה השגור בפי המשפחה) היתה בת שנתיים וחצי, שאלתי
עַל אֲהָבוֹת וְחֹרִים / קָמָה שִׁיר נוֹלַדְתִּי עִם חֹר קָטַן בַּלֵּב, אוּלַי מוּטָב שֶׁאֲכַנֶּה אוֹתוֹ שֶׁקַע, לֹא מַשֶּׁהוּ בּוֹלֵט, יוֹתֵר רַעְיוֹן, וּכְכֹל שֶׁגָּדַלְתִּי, הַחֹר גָּדֵל
כבר כמעט שלושה חודשים שאנחנו בבית. אבל מי סופר? איכשהו הצלחנו להגיע לשגרה מבורכת בתוך כל הטירוף הזה. אני יכולה לומר שאפילו נחמד לעתים כשכולנו
השבוע היינו אמורים לחזור מחופשת מולדת של שבועיים בארץ.אבל רצה הגורל והקורונה היכתה את העולם כמכת מצרים נוספת השנה. אני לא יכולה להמנע מלחשוב איפה
הימים הם ימי קורונה. עוד כמה שנים, כשאסתכל בארכיון הבלוג כדי להזכר בתגובות של גולשים, או לקבל קצת השראה ממתכונים שלי של פעם, אראה את
״מזל שיש קצת פריחה עכשיו בחוץ״ אומר לי החצי.כמה שהוא צודק.אלו ימים של נפש חשופה – כל שיר שמתנגן מקבל משמעות נוספת, כל פרח קטן
יש תבשילים שנכנסים ללב.אפילו אם הם הכי פשוטים בעולם, בלי יותר מדי תחכום. יש תבשילים שמזכירים נשכחות ומעלים ניחוחות של פעם באף. יש תבשילים שמיד כשאוכלים
