מאפים וקינוחים

במרפסת שלי בברוקלין, אני משקיפה על הרחוב. מרפסת היא לא  דבר נפוץ פה ונדמה שכל עובר אורח שמתהלך ברחוב מרים את עיניו בפליאה לעברי. הישיבה

שעות של שקט. דומיה. השעות האלה ביום- הקטנות כבר ישנות, הכלים מודחים, השיער שלי רטוב מהמקלחת. השמש כבר שקעה. הרחוב עוד לא רדום – מכונית עוברת פה ושם, אבל

14 ימים בחוץ לארץ. 2 ארצות. 4 אנשים – אני, החצי ושתי הקטנות שלי. 6 טיסות. 4 בדיקות בטחוניות בשדה התעופה. 2 לילות במלונות ליד

אוגוסט מכה בכל הכוח. חם, לח ומהביל. בשעת בין ערביים – כשהשמש נמוכה והאור יפה וזהוב, אני נושמת קצת לרווחה ונהנית מהרוח שנכנסת מהחלון. אני משתדלת

שעת שקיעה, אנחנו מטיילות יחד על גדות נהר ההדסון. אוטוגלידה מתנגן, ילדי הפארק רצים לעברו. "אני רוצה את זה.״ אומרת בתי הגדולה בנחרצות, מצביעה על

לאט לאט מתעוררים כאן מתרדמת חורף. לאט לאט רואים שוב חיים ברחוב- ילדים רוכבים על קרוקינט, אנשים שותים קפה קר בכוסות פלסטיק שקופות. לאט לאט העצים מתעוררים

הורדת הילוך. ממאה ועשרים קמ״ש, לעשרים. בהתחלה זה מרגיש מוזר, השרירים עוד ממשיכים קדימה, מעין אינרציה לא רצויה. אבל מגיע רגע שזה פשוט מרגיש נכון.

חנוכיה לי יש, צוחקת בה האש.״אמא! תעשי עם הידיים, לרקוד! לא רק לשיר!״ מתרגשת קטנתי. קריסמס מתערבב עם חנוכה.הקטנה שלי שואלת אותי הרבה – מי