ללא גלוטן

השבוע היינו אמורים לחזור מחופשת מולדת של שבועיים בארץ.אבל רצה הגורל והקורונה היכתה את העולם כמכת מצרים נוספת השנה. אני לא יכולה להמנע מלחשוב איפה

הימים הם ימי קורונה. עוד כמה שנים, כשאסתכל בארכיון הבלוג כדי להזכר בתגובות של גולשים, או לקבל קצת השראה ממתכונים שלי של פעם, אראה את

״מיכלי, בא לי שתבשלי לי״חמש המילים ששמעתי די הרבה בשבוע וחצי האחרון. הגעתי לארץ לביקור של שבוע וקצת כדי לפגוש את האחיינית החדשה שלי.האמת היא,

ברגע אחד נפתחו ארובות השמיים.גשם זלעפות החל לרדת, והותיר את כל הצועדים בחוץ רטובים.גשם כזה, שגם מטריה לא כל כך עזרה להשאר יבשים.גשם כזה, שבארץ

כשרק עברנו לכאן, לא לקחנו אתנו הרבה דברים. את רוב הדברים השארנו בארץ והחלטנו לקחת רק את הדברים היקרים לליבנו. אחד הדברים שהחלטנו כן לארוז היה ארגז

מסתכלת על השעון – שלוש ורבע. ״יש לי עוד ים של זמן״ אני אומרת לעצמי בנונשלאנט. איכשהו עשרים וחמש דקות עוברות להן כמו שתיים. יאללה-

רוחות חורפיות מעיפות עלים סתוויים במערבולות.השמיים מתכסים עננים, וצינה קרה מורגשת לפתע באוויר. עוד לפני שהסתכלתי בתחזית ידעתי שהולך לרדת שלג. שלג לבן, טהור, ראשון לעונה.הוא

״איזה אספרסו תרצי? קלוי באופן בינוני או קלוי היטב?״ בתרגום חופשי, כך שאלה אותי המוכרת בבית הקפה בפינת הרחוב. במילים אחרות- איך תרצי את הקפה

14 ימים בחוץ לארץ. 2 ארצות. 4 אנשים – אני, החצי ושתי הקטנות שלי. 6 טיסות. 4 בדיקות בטחוניות בשדה התעופה. 2 לילות במלונות ליד

הפוסט הזה נכתב וצולם לפני שבועיים.לפני שבועיים החיים שלי התקיימו כסדרם, עד ש… לפני כמה ימים שברתי את כף הרגל.ומאז – אני כאובה, נייחת אבל